תארו לעצמכם אדם שהיה חייב לעבוד כעבד אצל אדם אחר, ועכשיו הוא רוצה לקנות את החופש שלו ולחזור הביתה למשפחה שלו לפני שמגיעה שנת היובל, השנה המיוחדת שבה כולם משתחררים. איך הוא ידע כמה כסף הוא צריך לשלם לאדון שלו כדי לצאת לחופשי?
החשבון הוא די פשוט: בודקים כמה שנים נשארו עד שנת היובל, ולפי זה משלמים. אבל מה קורה וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים? לפעמים האדון עלול להתלונן ולומר: "כשהיית צעיר וחזק עבדת ממש טוב, אבל עכשיו נשארו רק מעט שנים וכבר הזדקנת, אז העבודה שתעשה בשנים האלה שווה פחות. אני לא מוכן לשחרר אותך לפי חשבון רגיל!"
כדי למנוע ויכוח כזה, התורה אומרת וְחִשַּׁב לוֹ. כלומר, עושים חשבון פשוט ורגיל של השנים המעטות שנשארו, והאדון חייב להסכים לקבל את הכסף ולשחרר את העבד, בלי תירוצים.
בנוסף, התורה דואגת לעבד אפילו יותר. המילים כְּפִי שָׁנָיו מלמדות אותנו כלל חשוב: אם במהלך השנים העבד חלה או שהכוח שלו נחלש, לא מחשבים את המחיר לפי כמה שהוא היה שווה כשהוא רק התחיל לעבוד. במקום זה, בודקים כמה הוא יכול להרוויח במצב שלו עכשיו. בגלל שעכשיו קשה לו יותר לעבוד, המחיר שהוא יצטרך לשלם כדי להשתחרר יהיה נמוך יותר. כך התורה מקלה עליו ועוזרת לו, כדי שיוכל לשלם פחות ולחזור הביתה בשמחה.