הזכרת שם ה' נושאת בחובה את כוח קיום העולם, והפיכתה לכלי של קללה וביזיון פוגעת ביסודות המציאות בדומה לנטילת חיי אדם. משום כך, דינו של המגדף חמור ביותר וגורר אחריו עונש פומבי ומוחלט, תוך השוואה גמורה בין כל שכבות העם.
הפועל וְנֹקֵב מתפרש על ידי רוב הפרשנים בשני אופנים המשלימים זה את זה: מצד אחד, משמעותו קללה וגידוף, ומצד שני משמעותו נקיבה, פירוש וביטוי מפורש של הדבר [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, דעת זקנים ועוד]. מכאן נגזר התנאי המרכזי לענישה: אדם אינו חייב מיתה אלא אם כן גידף את שֵׁם־יְהֹוָה המפורש, אך אם השתמש בכינויים ותוארי כבוד של ה', אינו נידון למוות, שכן רק בביטוי השם המיוחד נעשית הפגיעה המלאה בכבוד שמים [רש"י, אבן עזרא]. עם זאת, קיימת מחלוקת האם איסור זה מוגבל אך ורק לשם המפורש (שם הויה), או שהוא כולל גם את שם אדנות [משכיל לדוד, העמק דבר].
הדרישה לגידוף מפורש נלמדת גם מסוף הפסוק, במילים בְּנׇקְבוֹ־שֵׁ֖ם. הפרשנים מסבירים כי אין המגדף מתחייב עד שיקלל את שם ה' באמצעות שם ה' עצמו [תורה תמימה, העמק דבר]. יתרה מכך, מייתור המילה שֵׁ֖ם בסוף הפסוק, לומדים הפרשנים הלכה נוספת הנוגעת לכיבוד אב ואם: המקלל את הוריו אינו חייב מיתה אלא אם כן קילל אותם בשם ה' המפורש [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
צורת הענישה מנוסחת במילים רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ. הפרשנים עומדים על השימוש המיוחד במילה "בו" במקום המילה השגורה "אותו". סטייה זו באה לבטא את האיבה, הנקמה והמשטמה שרוחשת העדה כלפי המגדף [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מבחינה לשונית ומעשית, יש המבחינים בין פעולת ה"סקילה", שמשמעותה עצם השלכת האבנים או דחיית הנידון ממקום גבוה, לבין פעולת ה"רגימה" המתוארת כאן, המדגישה את תוצאת הפציעה וריסוק הגוף עד למוות. לכן נכתב "ירגמו בו", שכן הרגימה נעשית בגופו ממש ולא רק כלפיו [רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
באשר למילים כׇּל־הָעֵדָ֑ה, הדעה הרווחת היא שאין הכוונה שכל העם משליך אבנים בפועל, אלא שכל העדה משתתפת רעיונית בנקמת ה' כאילו כולם רוגמים אותו [תורה תמימה]. דעה אחרת גורסת כי "העדה" מתייחסת לגדולי ישראל והדיינים המפקחים על העונש [אבן עזרא].
הכתוב מדגיש כי הדין חל כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח. השוואה זו באה לרבות גם את הנשים, בין אם הן גיורות ובין אם הן אזרחיות [תורה תמימה, מלבי"ם]. הסיבה שהגר הוקדם לאזרח בפסוק היא היסטורית, שכן המגדף שבגינו נאמרה פרשה זו היה בן איש מצרי, כלומר גר [חזקוני]. למרות מעמדו, התורה מבהירה שאין להקל בעונשו, שכן פגיעתו בשם ה' חמורה בדיוק כמו זו של אזרח נכבד [ספורנו, העמק דבר]. עם זאת, ההלכה מבחינה בין ישראל וגר לבין גוי (בן נח): בעוד שיהודי או גר חייבים מיתה רק על גידוף השם המפורש, גוי מתחייב מיתה אפילו אם גידף בכינוי [תורה תמימה, אדרת אליהו].
לבסוף, הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה בסמיכות של פסוק זה לפסוק הבא אחריו, העוסק בעונש מוות לרוצח ("ואיש כי יכה כל נפש אדם"). סמיכות זו מלמדת שכל המכה את חברו ופוגע בצלם אלוהים שבאדם, כאילו פוגע ומכה כלפי השכינה עצמה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, קיצור בעל הטורים]. בנוסף, שני איסורים אלו סמוכים זה לזה משום ששניהם מהווים עמודי תווך לקיום העולם: חיי האדם ושם ה', ופגיעה בכל אחד מהם מביאה לאובדן הקיום [העמק דבר], והמגדף למעשה מקלל את אותו השם ששמע במעמד הר סיני [קיצור בעל הטורים].