ויקרא, פרק כ״ד, פסוק י״ג

פנייתו של ה' אל משה מגיעה בעקבות חטאו התקדימי של המקלל, והיא נועדה לא רק לחרוץ את דינו אלא גם לבסס עקרונות יסוד של שוויון במערכת המשפט.

הפרשנים מסבירים כי הציווי האלוהי מנוסח באופן שנועד למנוע טעות והבנה שגויה בקרב העם. מכיוון שהמקלל היה במעמד של גר, בני ישראל היו עלולים לחשוב שעונשו החמור נובע מאפליה או מיחס מחמיר כלפי מי שאינו אזרח מלידה. כדי לשלול מחשבה זו, הדיבור האלוהי מתרחב מעבר למקרה הספציפי של המקלל וכולל בתוכו שורה של דינים הנראים במבט ראשון כלא קשורים, כגון דיני רוצח, מכה בהמה וגורם חבלה גופנית [אלשיך].

מטרת שילוב הדינים הללו ברצף אחד היא להמחיש את השוויון המוחלט בפני החוק. כשם שלא ניתן להמיר חיי אדם בתשלום ממוני בדומה לתשלום על פגיעה בבהמה, וכשם שחבלות גופניות נידונות במידה שווה לכל אדם, כך גם דינו של המקלל זהה לחלוטין לכל אדם אחר. המסר המרכזי הוא שישנה מערכת משפט אחת לכולם, ללא הבדל בין אזרח לגר, ואין להקל או להחמיר בעונשו של אדם בשל מעמדו.

לצד העיקרון המהותי של שוויון, הציווי המעשי הנובע מדיבור זה קובע גם תקדים הלכתי הנוגע לסדרי הדין. ההוראה להוציא את הנידון אל מחוץ למחנה מלמדת שביצוע עונש המוות חייב להיעשות מחוץ למקום מושבו של בית הדין. במקרה זה, הסנהדרין ישבו מחוץ למחנה כדי לדון את המקלל, ומכאן נלמד הכלל שכל חייבי מיתות נהרגים מחוץ לבית הדין ובמרחק מוגדר ממנו [מלבי"ם].