התורה קוטעת את רצף הציוויים על קדושת הזמנים, המקדש וכבוד ה', כדי לתאר אירוע חריג וקשה של חילול השם. עד לאותו רגע, התורה לא אסרה במפורש על קללת ה', שכן עצם המחשבה שאיש מישראל יעשה זאת נתפסה כבלתי אפשרית. האזהרה נכתבה רק לאחר שהמעשה אירע בפועל, כדי ללמד שחטא עצום כזה יכול לנבוע רק מאדם ששורשיו פגומים [שד"ל, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, אברבנאל].
הפסוק פותח במילה וַיֵּצֵא. ברמה הפשטנית, הכוונה היא שיצא מאוהלו או מביתו אל תוך המחנה [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. אולם, רוב הפרשנים רואים ביציאה זו ביטוי סמלי ועמוק יותר, ומציגים מספר גישות למהותה:
הגישה הראשונה מסבירה כי הוא יצא מ"פרשה של מעלה" – כלומר, הוא לגלג על מצוות לחם הפנים שהוזכרה בפסוקים הקודמים, ותמה בזלזול כיצד ייתכן שמלך יאכל לחם קר בן תשעה ימים [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, צרור המור, לבוש האורה].
הגישה השנייה והמרכזית גורסת שיצא מבית דינו של משה כשהוא מחוייב בדין. הוא ביקש לטעת את אוהלו במחנה שבט דן, שבט אמו, אך נדחה בטענה שההשתייכות למחנה ולדגלים נקבעת אך ורק לפי האב ("איש על דגלו לבית אבותם"). לאחר שהפסיד בדין וסורב, יצא אפוף כעס והחל לריב ולגדף [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, ריב"א, שפתי חכמים, מלבי"ם, חזקוני, דברי דוד].
גישה שלישית מוסיפה כי משמעות המילה היא ש"מעולמו יצא" – במעשהו איבד את עולמו וחלקו לעולם הבא [רש"י, רבנו בחיי, ריב"א, משכיל לדוד, שפתי חכמים], או שיצא מכלל ישראל ומאמונתם לדרך של כפירה ומינות [צרור המור, שפתי כהן, כלי יקר].
התורה מדגישה את ייחוסו: בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי. הפרשנים מסכימים כי אביו היה אותו נוגש מצרי שמשה הרג במצרים. אזכור האם נועד להדגיש את ייחודה של האומה: היא הייתה האשה הישראלית היחידה שנבעלה למצרי, וגם זאת נעשה באונס ובמרמה מצדו, ללא כוונת חטא מצידה [אור החיים, אלשיך, מזרחי]. הניגוד בין האם לאב ממחיש את מעמדו המורכב של הבן. מכיוון שנולד לאב מצרי לפני מתן תורה, יש הסבורים שמעמדו החוקי היה כשל גוי, ולכן המילים בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מלמדות שהוא עבר תהליך של גיור כדי להידבק בעם ישראל [רש"י, חזקוני, פענח רזא, הדר זקנים]. אחרים סבורים שמעיקר הדין הוא נחשב לישראלי כיוון שהלך אחר אמו, והמילים בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מציינות את בחירתו לחיות עמם ולא לשוב למצרים, אף על פי שייחוסו נותר פגום לעניין נחלה ודגלים [רמב"ן, משכיל לדוד, אור החיים].
העימות עצמו מתואר במילים וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה. המריבה פרצה בפרהסיה, בתוך המחנה, על עסקי מיקום האוהל [רש"י, מלבי"ם]. יריבו של המגדף מתואר כ-אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי – ה"א הידיעה במילה "הישראלי" והיעדרה במילה "איש" מדגישים כי בניגוד למגדף, יריבו היה ישראלי שלם ומיוחס [רש"ר הירש, אבי עזר]. התורה אינה מציינת את שמו של הישראלי מתוך כבוד, כדי שלא יישאר עליו רושם שלילי לדורות כמי שעל ידו התגלגל חילול השם [אור החיים], או משום ששניהם היו אנשי מריבה פחותים [כלי יקר]. יש אף המציעים שהישראלי היה למעשה אחיו למחצה, בנה של אמו מבעלה הישראלי האמיתי [שפתי כהן, הכתב והקבלה].
מהלך המריבה הוא שהוביל לאסון הגידוף. במהלך הוויכוח, הטיח הישראלי בבן המצרי את מוצאו הזר. כשהבן שאל היכן אביו, סיפר לו הישראלי שמשה הרג אותו, וכשנשאל באיזו דרך, ענה שמשה הרגו באמצעות שימוש בשם המפורש. תגלית זו העלתה את חמתו של בן המצרי, וכנקמה נגד ה' שפגע באביו, הוא נקב וקילל במפורש את אותו שם קדוש שבו נהרג אביו [רבנו בחיי, שפתי חכמים, צרור המור, תולדות יצחק, דעת זקנים, הכתב והקבלה].