ויקרא, פרק כ״ד, פסוק כ״ג

העם לקח על עצמו את ביצוע גזר הדין ווַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אל מקום מרוחק שנועד לאפשר זמן למציאת זכות עבורו, וכן כדי למנוע חשד שמשה פועל מנקמה אישית נגד בן המצרי שאותו הרג בעבר. העם הפשיט את הנידון מבגדיו ווַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, כאשר השימוש בלשון יחיד מלמד שדי באבן קטלנית אחת ומשקף את ההסכמה המאוחדת של כולם על אשמתו. הכתוב מסכם כי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כדי להדגיש שההוצאה להורג לא נבעה משנאה, אלא נעשתה מתוך משמעת טהורה למצוות ה'. בנוסף, משפט זה מציין שהעם השלים את כל פרטי הלכות הסקילה שלא פורטו, ושיש הרואים בכך קבלה של הדין כהוראה לדורות.