ויקרא, פרק כ״ד, פסוק י״ד

עונשו של מי שגידף את שם ה' מתבצע הרחק מבית הדין, ולכן ניתנת ההוראה הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. ריחוק זה נועד שלא להציג את בית הדין כמקום של הרג, וכן כדי לאפשר זמן נוסף למציאת טענה משפטית שתציל את הנידון ממוות. במעמד העונש, הדיינים והעדים שנאלצו לשמוע את הקללה ניגשים וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. פעולה זו מעבירה בחזרה אל החוטא את הפגם הרוחני שדבק בהם משמיעת הגידוף, ומצהירה כי הוא האחראי הבלעדי למותו. לבסוף וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה כשהוא ערום, כאשר העדים משליכים את האבנים הראשונות בשליחות האומה כולה, ושאר העם מצטרף אליהם רק אם הנידון לא מת ממכתם.