יצא לכם פעם לחשוב איך אפשר להקריב לחם לה' אם לא שורפים אותו על המזבח? במשכן היה שולחן מיוחד ועליו לחם הפנים, אבל הלחם הזה לא עלה באש אלא הכהנים היו אוכלים אותו. כדי לקשר את הלחם אל ה', הוסיפו לו חומר שמפיץ ריח טוב כששורפים אותו, וקוראים לו לבונה.
התורה מבקשת לשים את הלבונה עַל הַמַּעֲרֶכֶת, כלומר ליד שתי ערימות הלחם המסודרות. למרות שכתוב עַל, הכוונה היא שהניחו את הלבונה בסמוך ללחם ולא ממש מעליו, כדי שהכלים הכבדים של הלבונה לא ימעכו וישברו את הלחם. היה צריך להביא לְבֹנָה זַכָּה, שהיא לבונה נקייה לגמרי מכל לכלוך. המילה וְהָיְתָה מלמדת אותנו שיש קשר חזק מאוד בין הלבונה ללחם, והם ממש בלתי נפרדים.
התורה מסבירה שהלבונה משמשת לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'. מכיוון שלא שורפים את הלחם עצמו, הלבונה שנשרפת על המזבח מייצגת אותו. היא מזכירה את הלחם לטובה, מאפשרת לכהנים לאכול אותו, ומורידה ברכה לכל האוכל שיש בעולם. הלחם מסמל את האוכל והדברים שיש לנו, והלבונה הנקייה מסמלת את השמחה והרצון הטוב. החיבור ביניהם מלמד אותנו שהדברים שיש לנו מקבלים ברכה לפני ה', כשאנחנו שמחים בהם ומשתמשים בהם כדי לעשות את רצונו.