ויקרא, פרק כ״ד, פסוק ז׳

לחם הפנים אינו עולה באש על המזבח, ולכן כדי לקשרו לעבודת הקורבנות יש להוסיף לו לבונה. הציווי וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת מתייחס לשתי מערכות הלחם גם יחד, והלבונה הונחה ממש על גבי הלחם או בסמוך לו כדי שכובד הכלים לא ישבור אותו. על המערכות הונחה לְבֹנָה זַכָּה, שהיא נקייה מכל תערובת ופסולת, והמילה וְהָיְתָה מלמדת כי הלבונה אינה קורבן עצמאי אלא חלק בלתי נפרד ממצוות הלחם. הקטרת הלבונה משמשת לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה', שכן היא נשרפת באש במקום הלחם, מתירה לכהנים לאכול אותו ומורידה שפע למזונות העולם. שילוב זה מבטא את הרעיון שהרווחה החומרית ראויה לברכה לפני ה' רק כאשר היא מלווה בסיפוק טהור המכוון לעשיית רצונו.