מיכה, פרק ו׳, פסוק ז׳

האדם המחפש דרך לרצות את ה' שואל בהגזמה האם הֲיִרְצֶה ויקבל ממנו קורבנות עצומים, כמו בְּאַלְפֵי אֵילִים משובחים או בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן המיועדים למנחות. מתוך הבנה שדברים אלו אינם מספיקים, הוא מקצין ושואל הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, כלומר האם עליו למסור את בנו הבכור והאהוב כדי לכפר על חטא חמור של מרידה במזיד. בהמשך לכך הוא מציע להקריב את פְּרִי בִטְנִי, שאר ילדיו, עבור חַטַּאת נַפְשִׁי, חטא קל יותר שנעשה בשגגה או מתוך תאווה. שאלות רטוריות אלו, בין אם נועדו להשיג כפרה ובין אם להודות לה' על שכבר מחל, מבהירות כי לאדם אין דבר גשמי שיוכל לתת לבוראו, וכי ה' אינו חפץ בקורבנות כתחליף לתיקון פנימי.