במדבר, פרק כ״ה, פסוק י״ד

התורה משהה את חשיפת זהותו של אִישׁ יִשְׂרָאֵל החוטא עד לאחר שבחו של פינחס, כדי להדגיש כיצד מעמדו הרם העצים את חילול ה' והבליט את גבורתו של פינחס שלא נרתע מלהורגו. הכתוב מכנה אותו הַמֻּכֶּה משום שנפשו הושחתה מבחינה רוחנית עוד לפני אֲשֶׁר הֻכָּה בגופו, ויש הסבורים שכבר נחשב למת בעקבות חטא המרגלים. הדגשת הריגתו אֶת־הַמִּדְיָנִית מלמדת שמותר היה לפגוע בו רק כשהוא מחובר אליה בשעת המעשה, ומרמזת על כך שנפשו נקשרה בה לנצח. השם זִמְרִי בֶּן־סָלוּא הוא כינוי גנאי המעיד על צביעות וגאווה, שניתן לו כדי להסתיר את שמו האמיתי ולא לערב בו את שם ה'. ציון היותו נְשִׂיא בֵֽית־אָב לַשִּׁמְעֹנִֽי חושף סתירה מהותית, שכן בעוד שאבי השבט מסר את נפשו נגד זנות, צאצאו פרץ את אותה גדר וחטא בכך בפרהסיה.