במדבר, פרק כ״ה, פסוק ז׳

כאשר וַיַּרְא פינחס את חילול ה' הפומבי, את המגפה ואת שיתוק המנהיגים, צפה בזיכרונו ההלכה כי קנאים רשאים לפגוע בחוטא. התורה מדגישה את ייחוסו כ-פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן כדי להעצים את מעשהו, שכן אף שהיה כהן ואיש רוח שאינו מורגל בשפיכות דמים, הוא פעל מתוך דחף פנימי של קנאות טהורה. בעוד שאר המנהיגים בכו והתלבטו כיצד לנהוג, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה שישבה יחד בחצר אוהל מועד ולקח יוזמה עצמאית. הוא החליט ש-וַיִּקַּח רֹמַח, כלי שנועד לדקירה, אך כדי לעבור את ההמון מבלי להיעצר אחז אותו בְּיָדוֹ בתחבולה: הוא הסתיר את חוד הברזל בבגדו ונשען על קנה העץ כמקל הליכה עד לרגע הפעולה.