הציווי לצאת למאבק נגד מדין מהווה תגובה חריפה לא רק לאיום פיזי, אלא למתקפה רוחנית הרסנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין מדוע הציווי מופנה דווקא כלפי מדין, בעוד מואב – שהייתה שותפה פעילה להחטאת ישראל – ניצלה מעונש זה. הפרשנים מציעים מספר הבדלים מהותיים בין האומות: ראשית, מואב פעלה מתוך פחד טבעי ומוצדק מפני התעצמות ישראל, בעוד מדין פעלה מתוך שנאה טהורה וללא כל התגרות [חומש קה"ת, חזקוני]. שנית, מבחינה מעשית, בני ישראל הם אלו שיזמו את ההליכה אל בנות מואב באוהליהן, אך המדיינים פעלו בעורמה, הפקירו את בנותיהם (ואף בנות מלכים) והחדירו אותן אקטיבית אל תוך מחנה ישראל כדי לפתותם ביין ובזנות [כלי יקר]. המדיינים אף הגדילו לעשות כשכיוונו את הפיתוי במיוחד כלפי מנהיגי העם והאנשים הכשרים ביותר [אלשיך]. שלישית, בעוד שמואב ככל הנראה חדלה ממעשיה לאחר המגפה, מדין המשיכה לתכנן מזימות ולהוות איום עתידי מתמשך [רלב"ג, מנחת עני]. מעבר לכך, מואב ניצלה בזכות ייעודה ההיסטורי – ממנה עתידה הייתה לצאת רות המואביה, אם שושלת בית דוד [רבנו בחיי, חומש קה"ת].
התגובה הקיצונית כלפי מדין נובעת מהתפיסה לפיה החטאת אדם חמורה הרבה יותר מהריגתו; בעוד שהורג נוטל רק את חיי העולם הזה, המחטיא גוזל מהאדם את שני העולמות גם יחד – הזה והבא [צאינה וראינה, אלשיך]. משום כך, התורה מתייחסת למדיינים כאל "רודף", ומחילה עליהם את הכלל של "הבא להורגך השכם להורגו" [רבנו בחיי, מנחת עני].
בניתוח המילה צָרוֹר, הפרשנים מציגים מנעד רחב של משמעויות המשלימות זו את זו. מבחינה דקדוקית, המילה מנוסחת בלשון הווה או כשם הפועל (בדומה למילים "זכור" ו"שמור"), דבר המצביע על חובה תמידית ומתמשכת לאייב אותם [רש"י, אבן עזרא, גור אריה, מזרחי]. למעשה, ציווי זה לא נועד לפתוח במלחמה מיידית, אלא היווה "תרופה פסיכולוגית" עבור בני ישראל: כדי לעקור מליבם את שאריות התאווה והמשיכה לחטא, היה עליהם לפתח טינה עמוקה וסלידה כלפי אלו שהכשילו אותם [אור החיים, חזקוני]. משמעות נוספת למילה היא הוראה להצר את צעדיהם, להטריד אותם ולשבור את כוחם עוד בטרם יחל הקרב [העמק דבר, רש"ר הירש]. יתרה מזאת, המילה מבטלת את דיני המלחמה הרגילים: בניגוד לחובה לקרוא לשלום לפני תחילת מצור ולשמור על עצי פרי, כאן הציווי הוא להימנע מכל הצעת שלום, ולהשחית במכוון את העצים ומעיינות המים שלהם כנקמה [אור החיים, מלבי"ם, בעלי ברית אברם]. בנוסף, המילה צָרוֹר מנוסחת בלשון יחיד, משום שהיא מופנית באופן אישי אל משה רבנו; מאחר שמלך מדין ציווה על בתו להיבעל רק לגדול שבישראל, משה מצווה אישית להוביל את האיבה כנגדם [הטור הארוך, קיצור בעל הטורים].
לעומת זאת, הביטוי וְהִכִּיתֶם אוֹתָם מנוסח בלשון רבים ומתייחס לעתיד. בעוד שמשה מצווה על יצירת האיבה, ההכאה הפיזית והמלחמה עצמה יבוצעו במועד מאוחר יותר על ידי העם כולו. הסיבה לכך היא שמשה, שגדל במדין וזכה שם להכנסת אורחים, מנוע מוסרית מלהכותם בעצמו [אור החיים, הטור הארוך, קיצור בעל הטורים, העמק דבר]. בשלב המלחמה, הציווי הוא להכותם מכה ניצחת ולהקיפם מארבע רוחות, מבלי להשאיר להם פתח מילוט, בניגוד מוחלט לכללי הלחימה המקובלים בתורה [מלבי"ם].