בעיצומה של מגפה קטלנית ומשבר מוסרי חריף, מתרחש אירוע של מרד פומבי וחסר תקדים בלב מחנה ישראל, אשר משתק את ההנהגה כולה.
המילה וְהִנֵּה מלמדת כי המעשה התרחש בדיוק ברגע שבו הורה משה לשופטים להוציא להורג את החוטאים בבעל פעור [גור אריה, בעלי ברית אברם]. באותה שעה נתקבצו בני שבט שמעון, שעמדו בפני סכנת השמדה, אל נשיאם זמרי, ודרשו ממנו לפעול להגנתם [רש"י, מזרחי, חומש קה"ת].
הכתוב מתאר את החוטא כאִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, למרות שהיה נשיא ואדם חשוב [העמק דבר, שטיינזלץ]. התורה בחרה להעלים את שמו ואת שם האישה בשלב זה, כדי לא לחלוק כבוד לרשעים בטרם תיעשה בהם נקמה, וכן כדי להעצים את גבורתו של פינחס שלא חשש לפגוע באנשים רמי מעלה [רבנו בחיי]. מנגד, יש המסבירים כי הכינוי הפשוט בא להדגיש את חומרת החטא מנקודת המבט הבסיסית של יהודי המחלל את שם ה', ללא קשר למעמדו הרם [רש"ר הירש].
וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית – בניגוד לחוטאים אחרים שזנו בסתר באוהלי המדיינים, זמרי נהג בעזות מצח, הביא את האישה אל תוך מחנה ישראל והפך את אוהלו למקום זנות בפרהסיא [בכור שור, שד"ל, רלב"ג]. המילה "ויקרב" מתפרשת כהבאתה אל בני משפחתו כדי לפייסם [משכיל לדוד, אבן עזרא], או כלשון נקייה לקיום יחסי אישות [חזקוני, רשב"ם]. ה' הידיעה במילה הַמִּדְיָנִית מצביעה על כך שמדובר באישה מיוחדת וחשובה – בת מלך מדין [משכיל לדוד]. כאשר זמרי פנה אליה, היא סירבה תחילה וטענה כי נשלחה לפתות רק את משה, אך זמרי התגאה בפניה שייחוסו כשייך לשבט שמעון, בנו השני של יעקב, גבוה מייחוסו של משה משבט לוי, בנו השלישי [צאינה וראינה, מזרחי]. הוא בחר דווקא במדיינית ולא במואבית כדי ליצור השוואה דמגוגית למשה, שבעצמו היה נשוי לבת מדין [ברכת אשר].
זמרי עשה זאת לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר מול חברי הסנהדרין והשופטים שהיו מכונסים במקום [רש"ר הירש, מלבי"ם]. הוא הטיח במשה התרסה פומבית ושאל: "האם אישה זו אסורה או מותרת? ואם תאמר שהיא אסורה, מי התיר לך את בת יתרו?". טענה זו הייתה חסרת שחר, שכן זמרי התעלם מכך שמשה נשא את צפורה לפני מתן תורה, בטרם נכנסו ישראל לברית ונאסרו עליהם נישואי תערובת [תורה תמימה, שפתי חכמים, חומש קה"ת].
תגובת ההנהגה למעשה הייתה שיתוק מוחלט: וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. רוב הפרשנים מסכימים כי הבכי נבע מכך שההלכה הקובעת כי "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" נעלמה באותו רגע ממשה, והם חשו חוסר אונים מוחלט מול גודל התועבה [שטיינזלץ, רש"ר הירש]. הם בכו דווקא בפתח אוהל מועד, המקום שממנו יוצאת ההלכה, משום שכעת היא נעלמה מהם [תורה תמימה]. מבחינה הלכתית ומעשית, השופטים היו כבולים: הדין של פגיעת קנאים הוא דין שלא ניתן להורות עליו מראש לשואל, ובנוסף, הם חששו מההמון החמוש של בני שבט שמעון שגיבו את נשיאם [מלבי"ם].
נשאלת השאלה, מדוע משה, שעמד בגבורה מול שישים ריבוא בחטא העגל, רפו ידיו כאן? ההסבר הוא שההתקפה האישית והישירה על משה, לאחר ארבעים שנות הנהגה, החלישה את כוחו [ברכת אשר]. יתרה מכך, הדבר כוון משמיים כדי לפנות את הבמה לפינחס, שייזכר בהלכה, יפעל בגבורה מול הסכנה (תוך שנעשים לו ניסים רבים שסייעו בידו), ויזכה בשכרו הראוי [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. פירושים נוספים מציעים שהעם בכה בשל המגפה המשתוללת [רבנו בחיי], כתפילה לה' לעזרה [אבן עזרא], או מתוך קושי רגשי וצער על כך שמשה הורה להם להרוג את קרוביהם החוטאים [חזקוני].