תארו לעצמכם שמישהו מחליט לעשות מעשה רע מאוד, ולא סתם בסתר, אלא ממש בשיא החוצפה מול העיניים של המנהיג של כולם. במחנה ישראל הייתה אז תקופה קשה, מגפה פגעה בעם, ומשה רבנו בדיוק הורה להעניש את מי שחוטא לה'. פתאום, קורה משהו מדהים. התורה מספרת על אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שעושה חטא חמור. למרות שהאיש הזה היה נשיא ואדם חשוב מאוד, התורה לא כותבת את שמו. למה? כי התורה לא רוצה לתת כבוד לאנשים שעושים מעשים רעים. האיש הזה וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית. בניגוד לאנשים אחרים שאולי התביישו והסתירו את החטאים שלהם, הוא הביא אישה ממדיין בשיא הגאווה, ממש לתוך המחנה.
הוא עשה את זה לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הוא נעמד מול משה והשופטים החשובים, וניסה להעליב את משה ולהתווכח איתו. הוא שאל אותו בחוצפה למה לו מותר היה להתחתן עם ציפורה, שהייתה גם היא ממדיין. כמובן שזו הייתה טענה לא נכונה בכלל, כי משה התחתן לפני שניתנה התורה והחוקים היו שונים, אבל המטרה של אותו איש הייתה פשוט למרוד ולזלזל.
ומה התגובה של משה והמנהיגים למעשה החצוף הזה? וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. הם פשוט עמדו ובכו, חסרי אונים. איך יכול להיות שמשה, המנהיג החזק והאמיץ שעמד בגבורה מול פרעה ומול כל העם, פתאום עומד ובוכה בלי לדעת מה לעשות? ההסבר הוא שבאותו רגע, ה' השכיח ממשה את ההלכה ואת מה שצריך לעשות במקרה כזה. ה' כיוון את הדברים בדיוק כך, כדי לתת הזדמנות לאדם אחר, פנחס, לזכור את ההלכה, לקום באומץ מול הסכנה, להציל את עם ישראל ולזכות בשכר גדול.