במדבר, פרק כ״ה, פסוק א׳

תארו לעצמכם שאתם נמצאים במסע ארוך מאוד שכבר מתקרב לסיומו, וממש רגע לפני שאתם מגיעים ליעד, אתם מחליטים לעצור, לנוח ולאבד ריכוז. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל בתחנה האחרונה שלהם במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ כנען. אחרי ארבעים שנה של חיים מוגנים וקרובים לה', הם פתאום חווים נפילה רוחנית. המילה וַיֵּשֶׁב מגלה לנו שבמקום להמשיך להתנהג כמו מחנה שנמצא בדרך ורק חונה זמנית, בני ישראל חיפשו לעצמם שלווה, קביעות ונוחות. השאננות הזו גרמה להם לאבד את הזהירות. הם חנו במקום שנקרא בַּשִּׁטִּים. זהו השם של האזור, אבל הוא גם מזכיר את המילה "שטות", כי אדם לא עושה מעשים רעים אלא אם כן נכנסת בו רוח של שטות שגורמת לו לסטות מהדרך הישרה. בעקבות זאת, וַיָּחֶל העם להתנהג בצורה לא ראויה. המילה הזו באה מלשון חילול, כי במעשים שלהם הם איבדו את הקדושה המיוחדת שלהם והפכו לרגילים. חשוב לשים לב שהכתוב קורא לחוטאים הָעָם, שזו מילה שמתארת את החלקים הפחות טובים בעם שהתחילו בחטא, בעוד שהצדיקים ששמרו על עצמם נקראו "ישראל". הנפילה שלהם לא קרתה בבת אחת אלא שלב אחרי שלב. הם יצאו מיוזמתם אֶל בְּנוֹת מוֹאָב והתחילו לִזְנוֹת, כלומר להימשך אחריהן ולהתנהג בחוסר צניעות. הנשים המואביות פיתו אותם עם אוכל ושתייה, ומה שהתחיל כרצון ליהנות ולבלות, נגרר בסוף לעבודה זרה ולהשתחוויה לאלילים. כל זה לא קרה במקרה, אלא מתוך תוכנית מחושבת של בלעם. הוא ידע שה' אוהב קדושה ומוסר, ולכן הוא ייעץ לאויבים לפתות את בני ישראל כדי להכשיל אותם ולגרום לה' להסיר מהם את השמירה וההשגחה שלו.