ההתדרדרות הרוחנית של בני ישראל לא התרחשה בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי וערמומי של פיתוי. תחילתו במשיכה למראה בנות הארץ, המשכו באכילה מזבחי הגויים, ושיאו בהשתתפות פעילה בפולחן הזר והפומבי.
הפועל וַיִּצָּמֶד מתאר את אופי החיבור לעבודה הזרה. משמעותו הבסיסית היא התחברות וזיווג, בדומה לצמד בקר [רבנו בחיי, אבן עזרא]. בשלב זה של החטא, לא רק פשט העם נכשל, אלא גם אנשי המעלה שנקראים "ישראל" הוסיפו סרה והצטרפו למעשים [מלבי"ם]. עם זאת, פרשנים רבים מדייקים כי התורה בחרה במילה "ויצמד" ולא במילה שמבטאת דבקות עמוקה. ההצמדה מתארת חיבור חיצוני ושטחי, כמו צמיד הנכרך סביב היד שניתן להסירו מבלי שישאיר רושם, בניגוד לדבקות האמיתית של ישראל בה' שמותירה חותם פנימי עמוק. שטחיות זו של החטא היא שהותירה לישראל פתח של תקווה ותקנה [רבנו בחיי, חתם סופר].
מנגד, יש הסבורים כי לבם אכן נמשך באמת אחר פולחן זה [העמק דבר]. גישה פרשנית נוספת מסבירה כי ההצמדה לא הייתה לאליל עצמו, אלא לעובדי האליל, וזאת כדי לא לייחס מציאות ממשית וקיום לאלוהות השקר [רלב"ג, אוהב גר].
האליל לְבַעַל פְּעוֹר היה אל מואבי שנחשב לשליט האזור [ביאור שטיינזלץ]. מהותו של אליל זה הייתה סגידה לחוסר בושה והורדת האדם לדרגת בהמה [רש"ר הירש]. שמו נגזר מלשון פתיחה וגילוי, שכן עבודתו הפולחנית דרשה מהעובדים לפעור ולגלות את פי הטבעת ולהוציא צואה בפניו [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי]. ייתכן שחלק מישראל כלל לא התכוונו לעבוד אותו מתוך אמונה, אלא ביקשו לבזותו ולטנף בפניו כדי ללעוג לו, אך מאחר שזו הייתה דרך עבודתו הרשמית, הם נחשבו כמי שעבדו עבודה זרה והתחייבו מיתה [שפתי כהן].
בעקבות המעשים, וַיִּחַר אַף ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי חרון אף אלוהי תמיד מותיר רושם במציאות, וכאן המשמעות היא פריצתה של מגפה קטלנית בעם, עונש המוכח מן הפסוקים הבאים שבהם מתואר כיצד המגפה נעצרת [רש"י, רשב"ם, שד"ל, מזרחי, גור אריה]. אלוהים מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולכן הענישם בחומרה ובאופן פומבי, מידה כנגד מידה על כך שחטאו בסתר האוהלים [צרור המור]. עם זאת, יש המבארים כי חרון האף לא נבע מכעס פנימי מוחלט של ה', אלא היה בבחינת פעולת תוכחה, כאב המטיל אימה על בנו ומראה כלפיו כעס חיצוני כדי לחנכו, בעוד שלבו אינו כועס באמת [העמק דבר].