לאחר מעשה הקנאות הדרמטי, התורה עוצרת כדי לחשוף את זהותם של המעורבים במאורע. חשיפה זו אינה פרט טכני בלבד, אלא נועדה להעמיק את הבנת חומרת החטא מחד, ואת גודל מסירות הנפש של המקנא מאידך.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר התורה מייחסת את הצדיק (פינחס) כדי לשבחו, היא מייחסת במקביל את הרשע כדי לגנותו, שכן ככל שהאדם גדול וחשוב יותר, כך חטאו חמור ומגונה יותר. עם זאת, יש המבארים כי ה' נמנע מלבייש אדם ולפרסם את שמו בשעת החטא עצמו, ולכן בתחילה תואר החוטא באופן סתמי רק כ"איש מבני ישראל". רק לאחר שהוזכר שבחו של פינחס, פורסם שמו של החוטא [אור החיים].
חשיפת זהותו של זִמְרִי בֶּן סָלוּא נועדה בראש ובראשונה להעצים את גבורתו של פינחס. העובדה שההרוג לא היה אדם פשוט אלא מנהיג רם מעלה, מדגישה שפינחס שם את נפשו בכפו ולא נרתע מסכנת הנקמה של בני השבט, אלא פעל מתוך קנאה טהורה לה' [רש"י, ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם ואחרים]. משום כך גם הוצרך פינחס להבטחה האלוהית של "ברית שלום" שתגן עליו מפני רודפיו [תולדות יצחק, הדר זקנים].
הכתוב מתארו בתור נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, כלומר ראש לאחת מחמש המשפחות של שבט שמעון [רש"י, אבן עזרא, רבינו בחיי]. עם זאת, על פי מסורת חז"ל, זמרי היה למעשה שלומיאל בן צורישדי, נשיא שבט שמעון כולו. יש המפרשים שהתורה צמצמה את תוארו ל"נשיא בית אב" בלבד כדי לחוס על כבודו של השבט כולו מול גודל הבושה [משכיל לדוד]. הכתוב מזכיר את ייחוסו לשבט שמעון כדי להבליט את הניגוד האירוני לאבותיו: שמעון אבי השבט קנא לזנות במעשה שכם ודינה, ואילו צאצאו זה פרץ את הגדר וזנה בעצמו [רבינו בחיי, שפתי כהן, צאינה וראינה]. היותו של זמרי אדם כה מבוגר, מיוצאי מצרים שגילו מעל מאה שנה, מעצימה את החרפה שבאש התאווה שהשתלטה עליו [חתם סופר].
שמותיו של החוטא נדרשים לגנאי. השם זמרי מרמז על כך שנעשה בזוי כמו ביצה מוזרת (מקולקלת), והשם סלוא רומז שהסליא (גרם לחקור ולחטט) בעוונות משפחתו [תורה תמימה, כלי יקר]. גישה אחרת מציעה כי זמרי היה למעשה צבוע, שכן השורשים זמ"ר וסל"ו מבטאים שירה ושבח, והוא ניסה להצדיק את מעשיו ולהציגם כמעשים כשרים [כלי יקר].
התורה מדגישה שהוא היה אִישׁ יִשְׂרָאֵל, תואר המעיד על חשיבות, כדי ללמד על החרפה בכך שאדם נימול וקדוש לא הצליח לכבוש את יצרו [שפתי כהן, אלשיך]. עם זאת, עצם קריאתו בשם ישראל גם לאחר החטא מלמדת ששורש נשמתו לא נעקר לחלוטין, ומיתתו כיפרה עליו [אור החיים].
הכפילות בביטוי הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה מוסברת בכמה אופנים:
יש הסבורים כי ההכאה הראשונה מתייחסת לנפשו שמתה רוחנית ברגע שחטא, והשנייה למיתתו הפיזית ביד פינחס [אור החיים].
אחרים דורשים כי "המוכה" מוסב על שמו ועל המוניטין שלו שנהרסו, ואילו "אשר הוכה" מוסב על גופו הפיזי [כלי יקר]. כמו כן, ההדגשה באה ללמד שהוא הוכה בדרך נס ולא במיתה רגילה [שפתי כהן].
לבסוף, הצירוף אֶת הַמִּדְיָנִית נושא משמעות כפולה. מבחינה הלכתית, הכתוב מדגיש שזמרי הוכה בדיוק בעת שהיה "את" (יחד עם) המדיינית במעשה עצמו; אילו היה פורש ממנה, לפי ההלכה אסור היה לפינחס להורגו, שכן הדין המאפשר לקנאים לפגוע בחוטא חל רק בשעת המעשה [העמק דבר, חזקוני, מלבי"ם, נחל קדומים, רש"ר הירש, צפנת פענח]. מבחינה רוחנית, המילה "את" מלמדת על קשר נצחי של טומאה: כשם ששכב עמה בעולם הזה, כך נשמתו נקשרה בה ונותרה עמה גם בעולם הבא [אור החיים, כלי יקר, שפתי כהן, אלשיך]. בנוסף, הרמז בהכאה על ידי המדיינית קשור גם לכך שהחטא החל באכילה ושתייה ממאכלי המדיינים, שהובילו לבסוף לזנות ולעבודה זרה [קיצור בעל הטורים].