נפילתם הרוחנית של בני ישראל לא החלה מתוך רצון פתאומי לעבוד עבודה זרה, אלא כתהליך הדרגתי של הידרדרות שראשיתו בתאווה פיזית ומעורבות חברתית.
הפסוק פותח במילים וַתִּקְרֶאןָ לָעָם. יש המדייקים כי היו אלו בנות מדין שהובילו את המהלך, שכן בנות מואב היו צנועות יותר [מלבי"ם]. הנשים יזמו את הפיתוי באופן פעיל, והלכו לקרוא גם לאותם אנשים שנשארו באוהליהם, או שעודדו אותם להגיע בהמוניהם [אור החיים]. מבחינה לשונית, מכיוון שלא נאמר "ותקראנה אל העם" כפי שמקובל בפעולת קריאה רגילה, יש הדורשים את המילה מלשון פגיעה ומקרה, ומסבירים שהנשים הופיעו מול הגברים כשהן ערומות. אחרים דורשים זאת מלשון "קרי", לרמז על טומאת הגוף שנגרמה להם [תורה תמימה].
ההזמנה החברתית הובילה לשלב הבא: לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן ולכך ש-וַיֹּאכַל הָעָם. האכילה מזבחי הגויים היוותה את שער הכניסה לעבירה החמורה יותר [מלבי"ם]. מאחר שעבודת האליל בעל פעור לא כללה זבחים אלא עשיית צרכים מולו, יש המבארים שהזבחים הוקרבו בתחילה לאל המואבי כמוש, ומשם הדרך לעבודת פעור הייתה קצרה [העמק דבר]. דעה אחרת מציעה שהם אכן ערכו סעודות בשר לכבוד פעור, במטרה להרבות באכילה כדי לייצר פסולת גוף מרובה שתשמש לאחר מכן לעבודתו הפולחנית [אור החיים].
השלב הסופי והחמור מכל מתואר במילים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן, כאשר בני ישראל ובנות המקום השתחוו יחד [רבנו בחיי, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישראל לא חיפשו עבודה זרה כלל, אלא נגררו אליה בעל כורחם מתוך יצר הזנות [ביאור שטיינזלץ]. כאשר תקף יצרו של אדם מישראל והוא ביקש מהאישה להישמע לו, היא הייתה מוציאה דמות אליל מחיקה ומתנה את הסכמתה בכך שישתחווה לו תחילה [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי]. זו הסיבה שהכתוב מדגיש שהם השתחוו לֵאלֹהֵיהֶן, לאלוהי הנשים, ולא "לאלוהי מואב", שכן העבודה הזרה הייתה תלויה לחלוטין בתאווה לאישה הספציפית [גור אריה, שפתי חכמים].
פולחן זה, שבו הפריצות המינית נחשבה להתמסרות דתית [רש"ר הירש], גרם לכך שגם אם בתחילה חטאו בני ישראל מתוך קלות ראש ורדיפת תאווה בלבד, לבסוף הם שקעו עמוק בחטא והגיעו לידי השתחוויה מלאה והיצמדות מוחלטת לאליל [העמק דבר, משכיל לדוד].