לאחר מעשה הקנאות הדרמטי שבו עצר פינחס את המגפה, הדיבור האלוהי המופנה למשה אינו רק פתיחה שגרתית לציווי, אלא תגובה ישירה לסערה החברתית שהתחוללה במחנה. בעקבות הריגתו של זמרי, נשיא שבט שמעון, בני ישראל חשו מבוכה ותרעומת כלפי פינחס. כדי להתמודד עם המעשה, הם החלו להשמיץ אותו ולתרץ את התנהגותו באכזריות שירש, כביכול, מסבו מצד אמו, יתרו, שהיה מפטם בהמות לעבודה זרה. העם נטה לזלזל בפינחס, כינה אותו בלעג על שם משפחת אמו, ואף הנגיד בין ה"אכזריות" שלו לבין מסירותו כביכול של זמרי להגנת שבטו [אלשיך, חומש קה"ת]. בנוסף, התעורר חשש ממשי שהעם ישנא את פינחס ויאשים אותו בתוצאות הקשות של המגפה שפגעה בהם [אור החיים].
על רקע מתיחות זו, הפרשנים מתמקדים במשמעות המילה לֵּאמֹר. הגישה המרכזית היא שהציווי אינו מופנה לפינחס, שהרי הפסוק הבא כבר פונה אליו בנפרד, אלא זוהי הוראה למשה לדבר ישירות אל בני ישראל [אור החיים, שפתי כהן]. מטרת הדיבור היא לטהר את שמו של פינחס באופן פומבי ולהפריך את טענות העם. משה נדרש להדגיש בפני ישראל את ייחוסו האמיתי של פינחס לאהרן הכהן, סמל רדיפת השלום, כדי להוכיח שמעשהו נבע מקנאות טהורה לשם ה' ומתוך רצון להשכין שלום בין ישראל לאלוהים, ולא מתוך אכזריות פנימית [חומש קה"ת, אלשיך].
רובד נוסף בפירוש המילה לֵּאמֹר נועד להעביר מסר חינוכי. משה מצטווה לומר לישראל כלל יסוד בהנהגת ה': כל אדם שעושה טובה למען הכלל או מוסר את נפשו על קיום מצווה, ה' אינו מקפח את שכרו. גם אם המעשה צלח בסופו של דבר בזכות סיוע ניסי מאת ה', האדם זוכה לגמול מלא על עצם נכונותו ופעולתו למען הציבור [רלב"ג, שפתי כהן].
לצד זאת, ישנה גישה המצביעה על כך שהדיבור האלוהי נועד, בין היתר, גם כדי לפייס את משה עצמו. ה' מקדים ומסביר למשה את גודל מעשהו של פינחס, כדי למנוע תחושת החמצה אצל משה, שעמד אף הוא בפרץ והשיב את חמת ה' בחטא העגל, אך בניגוד לפינחס, לא זכה בעקבות זאת להתקדש בכהונה [אלשיך].