הציווי לצאת למלחמת חורמה נגד מדין אינו נובע רק ממעשי העבר, אלא מתוך הבנת המציאות ההווה והעתיד. הפסוק מנמק את ההכרח במלחמה בכך שהמדינים מנהלים נגד עם ישראל מערכה מתוכננת, המשלבת פיתוי מיני, עבודה זרה ושנאה יוקדת, ולכן ההגנה הטובה ביותר היא מתקפת מנע.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם שנכתבו בלשון הווה, מלמדות על סכנה מתמשכת. המדינים לא הסתפקו בהחטאת ישראל בעבר, אלא הם ממשיכים לשמור טינה ולתכנן מזימות חדשות, במיוחד מתוך רצון לנקום את מותה של כזבי [אבן עזרא, שד"ל, כלי יקר, מלבי"ם, העמק דבר]. משום כך, חל כאן הכלל של "הבא להורגך השכם להורגו" [חזקוני, כלי יקר, מלבי"ם, בעלי ברית אברם]. יתרה מזאת, איבה זו היא חריגה; בדרך כלל אדם הופך לאויב בגלל רעה שעשו לו, אך כאן המדינים הפכו עצמם לאויבים בכך שהפקירו את בנותיהם לזנות רק כדי להכשיל את ישראל, מבלי שישראל הרעו להם קודם לכן [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי].
המילה בְּנִכְלֵיהֶם פירושה בתחבולות ובעצות הרעות שלהם [רבנו בחיי, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. הפיתוי לא היה התרחשות ספונטנית, אלא קנוניה מדינית מחושבת של זקני מדין, וככל הנראה גם בעצתו של בלעם. ההוכחה הניצחת לכך היא השתתפותה של כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן. נסיכה ממשפחת המלוכה אינה מוצאת את עצמה עוסקת בזנות במחנה זר ללא החלטה מכוונת של הדרג המדיני העליון, ששלח אותה בשל יופייה כדי להפיל חללים רבים בישראל [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. מזימה זו, עַל דְּבַר פְּעוֹר, לוותה גם בתחכום פסיכולוגי. מאחר שעבודת פעור כללה עשיית צרכים וביזיון, המדינים הניחו שישראל לא יראו בכך עבודה זרה אלא ליצנות המותרת כלפי אלילים, או לחלופין, שישראל יתפתו לעשות זאת מתוך מחשבה שזו סגולה רפואית לשלשול בעקבות אכילת המן [תולדות יצחק, צאינה וראינה].
הכתוב מכנה את כזבי אֲחֹתָם, אף שלא הייתה אחות של כל בני העם. הטעם לכך הוא שהיא מסרה את נפשה למען אומתה ולכן נקראה האומה על שמה [חזקוני], או משום שהמדינים ראו בה אחות שאת דמה יש לנקום כנקמת דם משפחתית [רש"ר הירש].
מתוך נימוקי הפסוק עולה השאלה הבולטת: מדוע נצטוו ישראל להכות דווקא את מדין ולא את מואב, שהרי המואבים הם שיזמו את הקללה ואת הזנות? הפרשנים מציעים לכך כמה תשובות. ראשית, מדין התעברו על ריב לא להם; בעוד שמואב פעלו מתוך פחד אמיתי מישראל, המדינים הצטרפו מתוך רשעות ושנאת חינם [רמב"ן, הטור הארוך, גור אריה]. שנית, פעור היה למעשה אליל מואבי, והמדינים כלל לא עבדו לו, כך שהתערבותם נועדה אך ורק להרס ולהחטאה [צפנת פענח, בעלי ברית אברם]. בנוסף, ה' מנע ממשה להילחם במואב משום שארצם ניתנה להם בזכות לוט, ובעיקר משום שעתידות היו לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית, שמהן תצמח מלכות בית דוד. לולא ציווי מפורש זה של ה', משה היה דן קל וחומר בעצמו: אם מדין שרק באו לסייע נענשים, קל וחומר שמואב שיזמו את החטא צריכים להיענש, ולכן ה' הקדים והזהיר את ישראל שלא לפגוע במואב [רש"י, רמב"ן, מזרחי, ברכת אשר, גור אריה].