מעבר חד מתרחש בתחנתם האחרונה של בני ישראל במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ כנען. לאחר ארבעים שנה של חיים מוגנים ופרושים מחטא, מתרחשת פתאום נפילה מוסרית ורוחנית קשה שמתחילה בתאווה פיזית ונגררת לעבודה זרה ולמגפה.
המילה בַּשִּׁטִּים מתארת את שמו הגיאוגרפי של המקום בערבות מואב [רש"י, אבן עזרא]. עם זאת, פרשנים רבים רואים בשם המקום וכן בפועל וַיֵּשֶׁב רמזים למהות החטא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשימוש בפועל המבטא ישיבה, בניגוד למונח הרגיל של חנייה זמנית המאפיין מחנה צבאי או עוברי אורח, מצביע על כך שבני ישראל ביקשו לעצמם שלווה, קביעות והתענגות פיזית בעולם הזה. תחושת שאננות זו היא שהובילה לפריצת הגדרות ולחטא [תורה תמימה, דעת זקנים, שפתי כהן, מלבי"ם]. בנוסף, נראה כי המקום עצמו השפיע על החוטאים: יש הסבורים כי במקום נבע מעיין מיוחד שמימיו עוררו את טבע התאווה והזנות [רבנו בחיי, רא"ש, צאינה וראינה, שפתי כהן], וכי השם שטים נגזר מלשון טיול ושוטטות של חיפוש תענוגות מחוץ למחנה [אור החיים], או מלשון שטות, שכן אדם אינו עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות הגורמת לו לסטות מן הדרך הישרה [תורה תמימה, רא"ש, חומש קה"ת].
הכתוב מדגיש כי וַיָּחֶל הָעָם. המילה וַיָּחֶל מתפרשת מלשון חילול, שכן על ידי החטא הם הפקיעו את עצמם מקדושתם ונעשו חולין [אור החיים, רבנו בחיי, אברבנאל, בכור שור, הדר זקנים]. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה הָעָם אינו מקרי והוא מהווה תמיד לשון גנאי. החוטאים הראשונים לא היו צדיקי ישראל, אלא "הערב רב" והשכבות הנמוכות בעם, בעוד שהשם "ישראל" נשמר לאלו שנותרו בקדושתם ולא נגררו מיד אחר החטא [רבנו בחיי, רא"ש, אור החיים, הכתב והקבלה, צרור המור, רש"ר הירש].
תהליך הנפילה היה הדרגתי. היצר הרע פעל שלב אחר שלב, כאשר בתחילה המטרה הייתה לִזְנוֹת בלבד ללא כל כוונה לעבוד עבודה זרה, ורק מתוך הפיתוי המיני נמשכו החוטאים להשתחוות לאלוהי מואב [ספורנו, שד"ל]. נפילה זו, לאחר עשרות שנות פרישות במדבר, לא נבעה מהתפרצות טבעית של תאווה, אלא הייתה תוצאה של מזימה מחושבת בעצתו של בלעם. בלעם ידע שה' שונא זימה, וייעץ לאויבי ישראל להכשיל אותם דרך פיתוי נשים כדי לסלק מעליהם את ההשגחה האלוהית [רש"י, רמב"ן, גור אריה, מזרחי].
מתוך המקורות עולה הבחנה מעניינת בין בנות מואב לבנות מדין. הפסוק מציין שהעם הלך לזנות אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, כלומר היוזמה הראשונית הייתה של אנשי ישראל שיצאו בעצמם אל בנות מואב [קונטרס חיבה יתירה, שד"ל]. בנות מואב, שעל פי חלק מהדעות נשאו טבע של פריצות שמקורו עוד במעשה בנות לוט [רבנו בחיי], פיתו את הישראלים באמצעות מכירת סחורות, יין ואוכל. אולם, בעוד שהמואבים פעלו באופן מקומי וללא הכוונה ממסדית, מדין הם אלו שאימצו את עצת בלעם באופן אסטרטגי, והפקירו את בנותיהם החשובות ביותר כדי לחדור לתוך מחנה ישראל ולהדיח אותם במזימה לעבודת בעל פעור [רמב"ן, אברבנאל, שד"ל].