לאחר רגעי השיא של הנבואות, המפגש הדרמטי בין החוזה למלך מסתיים בפרידה שקטה ונטולת הדר. דרכיהם של בלעם ובלק נפרדות לכאורה, אך שניהם נושאים עמם את תסכול הכישלון, שיוביל אותם לרקום יחד מזימות אפלות נגד עם ישראל.
המילה וַיָּקָם מתייחסת למצבו הפיזי של בלעם. מכיוון שאת נבואותיו חווה מתוך תרדמה ונפילה על פניו, כעת, משפסקה הנבואה, היה עליו לקום על רגליו [אבן עזרא, חזקוני, רבנו בחיי]. הצירוף הכפול וַיָּקָם... וַיֵּלֶךְ מלמד על עזיבה מיידית ומהירה; בלעם לא התעכב אפילו כדי לחזור לאכסניה שלו [אור החיים], והוא יצא לדרכו לבדו, ללא האתון שנהרגה, ומבלי לקבל שכר על טרחתו [אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ טומן בחובו מספר משמעויות. במישור הגיאוגרפי, בלעם חזר למולדתו ארם נהריים [חזקוני, אדרת אליהו]. במישור הרוחני והמקצועי, הפרשנים מסכימים כי הנבואה שרתה על בלעם רק באופן זמני לכבודם של ישראל. כעת הוא איבד את כוח הנבואה ושב למעמדו הקודם כקוסם ומנחש. למרות החזיונות הגדולים שראה, הוא לא חזר בתשובה מדרכו הרעה [רבנו בחיי, צרור המור, אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הבחירה במילה לִמְקֹמוֹ ולא "לדרכו" מרמזת על מקומו הסופי והמוכן לו בגיהינום, אליו נטרד בסופו של דבר [צרור המור, קיצור בעל הטורים].
באשר למלך מואב, נאמר וְגַם־בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. בלק עזב את המקום כשהוא מאוכזב, מתוסכל והמום, לאחר שהבין שלעמו אין עתיד מזהיר בעוד קיומם של ישראל יתמיד לנצח. מתוך כעסו, הוא אפילו לא טרח ללוות את בלעם בצאתו [אור החיים, צרור המור, ביאור שטיינזלץ]. המילה לְדַרְכּוֹ מצביעה על חזרה למדרגתו הרוחנית הרגילה, לאחר שזכה להארה זמנית של רוח הקודש בזמן הקרבת הקורבנות [אדרת אליהו]. יש הסבורים כי בעקבות האירועים בלק הודח ממלכותו, שכן בני מואב הבינו שישראל אינם מהווים איום ואין עוד צורך במלך שיילחם בהם, ולכן הוא נאלץ לשוב למקור מחצבתו במדיין [אור החיים].
למרות הפרידה הפיזית, דרכיהם של השניים המשיכו להצטלב ברשעותם. מיד לאחר מכן, במקום להשלים עם רצון ה', הם חברו יחד כדי להפיל את ישראל בדרכי עורמה. בלק הלך למדיין כדי לפתות את בני ישראל לזנות, ובלעם הצטרף אליו כאדם פרטי כדי לחזק את העניין ולייעץ את העצה הנבזית שהובילה לחטא בעל פעור [צרור המור, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן].