ברגע של עימות, מנסה בלעם להגן על עצמו מפני כעסו ואכזבתו של בלק מלך מואב, לאחר שלא הצליח לקלל את עם ישראל. בתגובה לטענות המלך, בלעם מבקש להזכיר לו כי הציב גבולות ברורים כבר מהרגע הראשון. הפרשנים מסכימים כי מטרת דבריו היא להרגיע את זעמו של בלק ולהבהיר שאין לו סיבה אמיתית לכעוס עליו [ביאור שטיינזלץ].
כאשר בלעם אומר הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ, הוא למעשה מתנצל ומסביר שאין זה ראוי שהמלך יתפלא על כך שלא נענה לבקשתו. הוא מזכיר כי כבר לשליחים שהבטיחו לו כבוד רב מטעם המלך, הוא השיב מראש שהיכולת לקלל אינה נמצאת כלל בידיו, ושתקוות הכבוד והשכר לא יוכלו לשנות עובדה זו [ספורנו].
עם זאת, קיימת מורכבות בהתנצלות זו. בלעם אכן מסתמך על הדברים שאמר לשליחים בתחילת הדרך, עוד בטרם ידע מה ה' יורה לו בהמשך. אולם, הגנה זו אינה משקפת את התמונה המלאה, שכן לאחר מכן בלעם דווקא כן הראה נכונות ורצון להגיע ולקלל את העם, עד כדי כך שמלאך ה' נאלץ לעצור אותו בדרך ולהתרו בו [רמב"ן].
מבחינה דקדוקית, יש לשים לב כי המילה גַּם נכתבת בפסוק עם דגש [מנחת שי].