נאומו של בלעם נפתח בהקדמה דרמטית ופיוטית, שבה הוא מציג את עצמו בראוותנות לקראת חשיפת חזון נבואי הנוגע לאחרית הימים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפתיחה וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ מעידה על כך שדבריו נאמרים בדרך של משל או מליצה פיוטית [אור החיים, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה מחלוקת לגבי המניע לשימוש במשל. מחד גיסא, יש המסבירים כי צורה זו מעידה על מדרגתו הנבואית הגבוהה של בלעם באותה שעה, שזכה למראה נבואי אפילו תוך כדי שיחה רגילה עם בלק, וזאת אך ורק לכבודם של ישראל [העמק דבר]. מאידך גיסא, יש המפרשים את השימוש במשל כנובע מרשעותו של בלעם; מכיוון שלא רצה באמת לברך את ישראל, הוא בחר לדבר במשלים כדי לעכב ולדחות את התקיימות הברכות לעתיד הרחוק [שפתי כהן].
הפסוק אינו מציין במפורש שבלעם התנבא מתוך רוח ה', בניגוד לפעמים קודמות. הסיבה לכך היא שהתארים הנשגבים שבהם הוא עתיד לכנות את עצמו מיד לאחר מכן, מוכיחים מאליהם כי יד ה' הייתה עליו [רמב"ן]. בלעם פותח במילים נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, כאשר המילה בְּנוֹ משמעותה פשוט "בנו של" [ביאור שטיינזלץ]. הוא ממשיך ומתאר את עצמו כ-הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן, תיאור המהווה חזרה על פתיחת ברכתו הקודמת ונועד לפאר את עצמו כנביא היודע הכל [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים בכינוי זה, יחד עם השמטת אזכור רוח הקודש, הודאה של בלעם בכך שהוא בעל מום ואינו ראוי באמת לנבואה, אלא שזו שרתה עליו רק למען כבוד עם ישראל [שפתי כהן].
הפרשנים מסכימים כי הקדמה זו, החוזרת על עצמה, באה לבסס את סמכותו לקראת נבואה חדשה ושונה. בעוד שנבואותיו הקודמות עסקו בהווה, כעת הוא עומד לחשוף את מחשבותיו הנסתרות של ה' ולגלות את מה שעתיד להתרחש בסוף כל הימים, בתקופות רחוקות מאוד [רמב"ן, רש"ר הירש, מלבי"ם].