מפגשם של בלק ובלעם מגיע אל נקודת השבירה. לאחר אכזבות חוזרות ונשנות, מלך מואב משלח את הנביא מעל פניו בבושת פנים, ומחליף את הבטחותיו הקודמות לעושר וליוקרה בציווי נוקשה להסתלק מן המקום באופן מיידי.
בשלב זה בלק מתייאש ואינו מנסה לקחת את בלעם למקום נוסף. הפרשנים מסבירים כי ברגע שבלעם הכריז "אורריך ארור" וניבא על אובדן כל צרי ישראל, הבין בלק שכל ניסיון נוסף לקללם יפגע בבלעם עצמו או במואב, ולכן לא נותרה לו ברירה אלא לגרשו [הטור הארוך, רבנו בחיי, חזקוני].
הציווי וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ טומן בחובו השפלה מרובעת: בלק דורש מבלעם לצאת מיד, לנוס במהירות, ללכת בגפו ללא מלווים, ולשוב ישירות לעירו מבלי לעבור בערי מואב ומדיין האחרות [אור החיים]. הדרישה בְּרַח מתפרשת על ידי הגישה המרכזית לא כבריחה מפני רודף, אלא כהוראה להזדרז וללכת במהירות ובקלות. פירוש נוסף מציג את המילה כניגוד למסע מכובד: במקום לצעוד לאט עם פמליית כבוד כבדה, על בלעם ללכת יחידי, קל ומהיר כבורח [העמק דבר]. עם זאת, יש הרואים במונח זה ביטוי של פחד מפני נזק עתידי [ספורנו]. לפי גישה זו, בלק מזהיר את בלעם שעליו לנוס על נפשו חזרה לארצו שאינה נכללת בארצות כנען, שכן כעת, לאחר שבירך את ישראל, הוא עלול ליפול בידם [שפתי כהן]. מעניין לציין כי התרגום לארמית עידן את המילה "ברח" ל"לך", מפאת נימוס ודרך ארץ [נתינה לגר].
ההנגדה בין הכבוד המובטח למציאות העגומה בולטת במילים אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ. הכפילות הלשונית רומזת לשתי הפעמים הקודמות שבהן קיווה בלק להעניק לבלעם כבוד, תקווה שהתנפצה כעת בפעם השלישית [רבנו בחיי]. בלק תכנן שבלעם ישוב לארצו "כבד" ברכוש, בכסף ובזהב, אך כעת הוא נאלץ לברוח בקלות ובמהירות, מבלי לשאת עמו דבר [בכור שור].
בסיום דבריו, בלק עוקץ את בלעם באומרו וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד. הוא משתמש בשם המפורש לא מתוך אמונה, אלא משום שהוא נוקט במטבע הלשון של בלעם עצמו, ומכיר בכך שזהו אלוהי ישראל [שד"ל]. בלק מטיח בבלעם כי אותו אלוהים המדבר מגרונו הוא זה שמנע ממנו את התשלום [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים שבלק מוסיף כאן עלבון צורב, ורומז שה' לא מנע את הקללה רק מאהבתו לישראל, אלא משנאתו לבלעם, ולכן דאג למנוע ממנו את הכבוד והעושר [שפתי כהן].