מבעד לעיניו של נביא האומות, המבט ניתק ממחנה ישראל הנוכחי ומרחיק נדוד אל אופק ההיסטוריה. בחזון פיוטי ונשגב, נחשפת תמונת עתיד של הנהגה, ניצחון ומלכות, אשר נועדה להרגיע את חרדתו המיידית של מלך מואב, אך בד בבד חורצת את דין עמו לאבדון באחרית הימים.
זמנו של החזון מתואר במילים אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. הפרשנים מסבירים כי מדובר בכפל לשון פיוטי שנועד להדגיש כי האירועים לא יתרחשו בזמן הקרוב [אבן עזרא, רלב"ג, חזקוני, הדר זקנים]. באמירה זו, מבקש הנביא להפיג את החשש של בלק ולהבהיר לו שעם ישראל אינו מהווה איום מיידי עליו, אף שעלייתו העתידית היא בלתי נמנעת [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש]. יש המבחינים בין הפעלים ומסבירים כי אֶרְאֶנּוּ מתייחס לראייה של עתיד קרוב יחסית, בעוד אֲשׁוּרֶנּוּ מבטא צפייה לעבר עתיד רחוק מאוד [מלבי"ם]. מעניין לציין כי בעוד שנביא האומות מציג את הישועה כדבר רחוק כדי להרחיק את הסכנה, משה והנביאים מדגישים דווקא את קרבתה כדי לעודד את העם לחזור בתשובה [דעת זקנים].
באשר לזהותו של המנהיג העתידי העומד במרכז הנבואה, קיימת קשת רחבה של דעות. גישה אחת סבורה כי הפסוק כולו עוסק בדוד המלך [אבן עזרא, חזקוני, שפתי כהן]. גישה מרכזית אחרת גורסת כי הנבואה כולה מכוונת אך ורק למלך המשיח [רמב"ן, רשב"ם, ספורנו, הטור הארוך, אור החיים]. גישה שלישית ומשלבת מחלקת את הפסוק לשתי תקופות: תחילתו (העתיד הקרוב) מתייחסת לדוד המלך, ואילו המשכו (העתיד הרחוק) מצביע על מלך המשיח והגאולה הסופית [רבנו בחיי, העמק דבר, מלבי"ם, אם למקרא]. מבחינה היסטורית, דרשה מפורסמת קישרה פסוק זה לשמעון בן כוזיבא, שזכה לכינוי "בר כוכבא" מפיו של רבי עקיבא, אשר סבר בתחילה כי הוא המשיח [תורה תמימה].
הופעתו של המנהיג מתוארת במילים דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב. המילה דָּרַךְ מתפרשת כמתיחת קשת, כך שהכוכב נורה וחולף בשמיים כחץ או מטאור [רש"י, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר], או במשמעות של דריכה וצעידה במסלול קבוע ברקיע [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש, אבן עזרא], ויש שפירשו זאת כלשון של התחזקות ועוצמה [דעת זקנים, בכור שור]. הדימוי של כּוֹכָב מסמל מלך או משיח שגדולתו מאירה למרחוק, השפעתו מגיעה לקצות תבל, והוא משמש כמורה דרך לאנושות כולה [רש"ר הירש, רלב"ג, נתינה לגר, העמק דבר].
במקביל לכוכב, נאמר וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. המילה שֵׁבֶט מסמלת מלך רודה, שרביט שלטון, או לחלופין כוכב שביט [רש"י, ביאור שטיינזלץ, בכור שור, מלבי"ם, אדרת אליהו]. יש מי שמוצא בשני הדימויים הללו רמז לשני מסלולים אפשריים של גאולה: אם ישראל יהיו ראויים, הגואל יופיע באורח פלאי וניסי ככוכב מן השמיים; אך אם לאו, הוא יצמח באופן טבעי כמנהיג ארצי, בבחינת שבט שלטון [אור החיים].
פעולתו הצבאית של המנהיג מתוארת במילים וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב. הוא יכה וישבור את הפַּאֲתֵי, מילה המתפרשת כקצוות וגבולות הארץ [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או ככינוי לשרי מואב ונכבדיהם [מזרחי, בכור שור, הדר זקנים]. הפרשנים מסכימים כי נבואה זו התגשמה היסטורית על ידי דוד המלך, שהכה את מואב ומדד אותם בחבל כדי להכריע את גורלם [רש"י, רבנו בחיי, העמק דבר, בכור שור, מלבי"ם, שפתי כהן].
השלב הסופי של הניצחון מנוסח במילים וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. הפועל וְקַרְקַר מוסבר כהריסה, עקירה ושבירת חומות [שד"ל, רלב"ג, אבן עזרא, רש"ר הירש, מלבי"ם], או במשמעות של ניקור וחפירה [רש"י, גור אריה].
סביב זהותם של בְּנֵי שֵׁת ניטשת מחלוקת מרתקת. הגישה המרכזית רואה בהם כינוי לאנושות כולה, שכן כל בני האדם הם צאצאיו של שת, בנו של אדם הראשון, מה שמרמז על שלטון אוניברסלי באחרית הימים [רמב"ן, רש"י, הטור הארוך, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מצמצמת את הכוונה לעמים ספציפיים – עמון ומואב. לפי פירוש זה, המילה "שת" נגזרת מלשון ערווה ובושה, כרמז למקורם של עמים אלו מגילוי העריות של בנות לוט [שפתי כהן, חזקוני, הכתב והקבלה, הדר זקנים]. זווית נוספת מפרשת את המילה כ"שתות" – יסודות, ומסבירה כי המנהיג יהרוס את מדינות האויב מהיסוד ויעקור את התשתיות של עבודת האלילים [העמק דבר, רבנו בחיי, מלבי"ם].