דבריו האחרונים של בלעם אל בלק מהווים ניסיון הגנה מול תסכולו של המלך, תוך שרטוט ברור של גבולות הכוח האנושי מול הרצון האלוהי. בלעם מבהיר כי אכזבתו של בלק אינה מוצדקת; אף על פי שהוא מבין שלא יזכה לתשלום או לכבוד משום שלא סיפק את התוצאה המקווה, הוא מדגיש כי לא רימה את המלך בשום שלב, שכן הודיע לו מראש על מוגבלות כוחו [ביאור שטיינזלץ]. כדי להמחיש את חוסר האונים שלו מול הציווי האלוהי, בלעם משתמש בביטוי מְלֹא בֵיתוֹ. הוא בוחר להזכיר את ביתו של בלק ולא את ביתו שלו, מתוך הבנה שארמונו של המלך גדול ועצום בהרבה, וגם שפע דמיוני בסדר גודל כזה לא יוכל לשנות את המציאות [ברכת אשר על התורה].
בחינת לשונו של בלעם בפסוק זה, בהשוואה להתבטאויותיו הקודמות, חושפת תהליך פסיכולוגי ורוחני שעובר עליו. בעוד שבתחילת הדרך התייחס לה' כ"אלהי", כאן הוא משמיט את שייכותו לה', מתוך הכרה עמוקה בכך שהוא כבר שנוא, מאוס ודחוי מלפניו [רש"י, ברכת אשר על התורה].
שינוי נוסף ניכר בהתייחסותו של בלעם לאופי הפעולה. בעבר הצהיר שלא יוכל לעשות "קטנה או גדולה", ואילו כעת הוא מפרש שלא יוכל לעשות טוֹבָה אוֹ רָעָה. יש המבארים כי "קטנה" מקבילה לקללה, שהיא פעולה טבעית וקלה עבורו, בעוד ש"גדולה" מקבילה לברכה, שקשה לו להפיק מעצמו [העמק דבר]. מנגד, יש הקושרים את השינוי להכרתו של בלעם במצבו הרוחני השפל; דווקא משום שהבין כי הוא כבר נדחה מאת ה', הוא מרשה לעצמו לחשוף בגלוי את ה"רעה" שהייתה טמונה בליבו מלכתחילה כלפי ישראל [משכיל לדוד].
השתלשלות התגובות של בלעם לאורך המפגשים מגיעה כאן לשיאה. בתחילה הסביר כי הנבואה אינה שלו אלא של ה', לאחר מכן טען שעליו לשמור את הדיבור גם אם בלק מעדיף שתיקה, ובהמשך הבהיר שהוא מוכרח לעשות את רצון ה'. תגובתו הנוכחית באה לענות על החשד של בלק, שלפיו בלעם מקיים את דברי ה' מתוך רצון וחפץ אישי. על כך משיב בלעם כי אין לו שום כוח או יכולת לצאת נגד רצון ה', לא בדיבור ולא במעשה, וכי הוא פועל מתוך כורח מוחלט [הכתב והקבלה].