ברגעי הפרידה של בלעם מבלק, לאחר שהתברר כי אינו מסוגל לקלל את בני ישראל, משנה בלעם את גישתו. הוא מבין כי הדרך היחידה לפגוע בעם ישראל אינה באמצעות כוח רוחני ישיר, אלא על ידי פגיעה במוסריותם. לפני שהוא עוזב, הוא מותיר למלך מואב מסר כפול המשלב מזימה חשאית להווה וחזון נבואי לעתיד הרחוק.
המילים הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי מבטאות את סיום תפקידו. יש המפרשים כי בלעם מודיע לבלק שהוא חוזר לארצו מרצונו החופשי ואינו זקוק לכספו, מתוך ביטחון בכוחותיו המאגיים שבעזרתם לא ייפגע מידי ישראל [אור החיים, אברבנאל]. מנגד, גישה אחרת רואה במילים אלו עדות לנפילתו הרוחנית של בלעם: בעקבות כעסו של בלק שגירש אותו, נסתלקה מבלעם רוח הנבואה, והוא חוזר להיות אדם רגיל וכשפן ככל בני עמו [רש"י, חתם סופר, לבוש האורה].
המילה אִיעָצְךָ (אתן לך עצה) עומדת במוקד הפסוק, וסביבה מתגבשות מספר גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק שלפנינו הוא "מקרא קצר", כלומר משפט המדלג על פרטים ומחבר שני נושאים נפרדים: עצה מעשית להווה, ונבואה לעתיד. העצה עצמה הוסתרה בפסוק זה במכוון ונאמרה לבלק בסוד, אך היא מתגלה בהמשך התורה במעשה בעל פעור. בלעם הבין שאלוהי ישראל שונא זימה, ולכן ייעץ לבלק להפקיר את בנות מואב ומדיין כדי לפתות את בני ישראל לזנות ולעבודה זרה. כך יחטאו, וה' יעניש אותם בעצמו [רש"י, גור אריה, רא"ש, רש"ר הירש, חומש קה"ת].
הסיבה שהכתוב מנסח זאת בלשון אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ ולא להפך (מה שעמך יעשה לעם הזה, שהרי מואב הם אלו שהכשילו את ישראל), היא שבלעם השתמש בלשון נקייה והפוכה כדי לא לתלות את גנאי הזנות במפורש בבנות עמו של בלק [תורה תמימה].
לעומת זאת, ישנם פרשנים הסבורים כי אין כאן שני נושאים נפרדים, אלא העצה והנבואה חד הן. לפי גישה זו, ה"עצה" היא למעשה דברי הרגעה: בלעם מייעץ לבלק להפסיק לפחד ולהרפות מיוזמות המלחמה, שכן הפגיעה של ישראל במואב לא תתרחש בימיו, אלא רק בעתיד הרחוק, ולכן אין לו ממה לחשוש כעת [רשב"ם, ספורנו, אברבנאל, בכור שור]. דעה שלישית מסבירה כי המילה עצה אינה מתייחסת להמלצה מעשית, אלא לגילוי תוכניתו ועצתו הנסתרת של ה' כלפי האומות [רמב"ן, רבנו בחיי, טור]. לפי דעה נוספת, משמעות המילה היא רמיזה, כלומר בלעם מבטיח לרמוז לבלק על העתיד להתרחש [הכתב והקבלה].
המילים בְּאַחֲרִית הַיָּמִים מצביעות על מעבר מנבואותיו הקודמות של בלעם, שעסקו בעיקר בהווה, לנבואה הצופה פני עתיד [ביאור שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר בעתיד הרחוק של תקופת המלוכה וימי דוד המלך [ספורנו, שד"ל, העמק דבר]. אולם, גישה רחבה אחרת רואה כאן התפתחות נבואית לזמן רחוק הרבה יותר. לפי גישה זו, נבואותיו של בלעם מתפתחות על פני ציר הזמן ההיסטורי: נבואתו הראשונה עסקה בייחודו של עם ישראל, השנייה בכיבוש הארץ, השלישית בימי דוד המלך, ונבואה רביעית זו מתייחסת לימות המשיח, ולכן מודגש בה הריחוק אל אחרית הימים [רמב"ן, רבנו בחיי, טור, שפתי כהן, אברבנאל].
מעניין לציין כי בלעם מדגיש שהרעה תבוא לְעַמְּךָ (למואב) רק באחרית הימים, אך רומז בכך שבלק עצמו, שהיה ממדיין, אינו מוגן ועלול להיפגע בקרוב, כפי שאכן קרה [אור החיים]. לבסוף, יש מי שקושר בין חלקי הפסוק וטוען כי דווקא בגלל אותה עצה רעה של בלעם שהחטיאה את ישראל בזנות, התעכבה התגשמות הברכות והנבואות הטובות עד לאחרית הימים [נחלת יעקב].