לאחר שעד כה דיבר בלעם בעל כורחו את אשר שם ה' בפיו, חל כעת שינוי. הוא בוחר לדבר מדעתו ומתוך הסכמה, ולכן פותח בדברי שֶׁבַח והתפארות על מעלתו הרוחנית, על כוחותיו ועל השגתו הנבואית [אור החיים, רש"ר הירש].
המילה בְּנוֹ מפורשת על ידי חלק מהפרשנים כתוספת דקדוקית של האות וי"ו, שמשמעותה הפשוטה היא "בן" [רש"י, אוהב גר, חזקוני]. עם זאת, פרשנים רבים רואים בכך רמז עמוק יותר לכך שבלעם היה גדול מאביו בנבואה, עד שאביו נחשב ל"בנו" ולתלמידו בתחום זה [רש"י, הדר זקנים, שפתי כהן, רש"ר הירש]. הזכרת האב מציינת גם את הרובד הבסיסי של כוחות הכישוף והטומאה שירש בלעם מאביו בתחילת דרכו [מלבי"ם, אור החיים].
בלעם מכנה את עצמו הַגֶּבֶר. תואר זה מבטא את כוחו העצמי ואת גבורתו, שכן בניגוד לנביאים אחרים שהיו נופלים ומתעלפים בעת קבלת החזון, הוא החזיק מעמד והיה מסוגל לסבול את עוצמת הנבואה [שפתי כהן]. פירוש אחר קושר את המילה לתרנגול, הנקרא בלשון חז"ל "גבר". בדומה לתרנגול היודע לכוון את שעות הלילה, כך בלעם ידע לכוון את הרגע המדויק שבו ה' כועס. בנוסף, ההשוואה לתרנגול רומזת לאופיו השטוף בזימה של בלעם, שייעץ להכשיל את ישראל בזנות [רבנו בחיי, קיצור בעל הטורים, שפתי כהן].
הביטוי שְׁתֻם הָעָיִן עומד במוקד מחלוקת פרשנית. גישה אחת מסבירה שהמילה שְׁתֻם משמעותה פתוח או מנוקב (בדומה לפתיחת נקב בחבית יין). לפי פירוש זה, בלעם מתפאר בכך שעיניו פקוחות לראות מראות אלוהיים, והוא מסוגל להשיג ולהבין כל דבר שאליו הוא מפנה את מבטו [רשב"ם, אבן עזרא, רמב"ן, רלב"ג, אדרת אליהו].
מנגד, גישה מרכזית אחרת דורשת את הביטוי מלשון סתימה ועיוורון. העובדה שהכתוב נוקט בלשון יחיד, הָעָיִן, מלמדת שבלעם היה סומא באחת מעיניו [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד]. עיוורון זה בא לו כעונש על שהטיח דברים כלפי מעלה ולעג להשגחת ה' על טהרתו של עם ישראל [רש"י, הדר זקנים, ברכת אשר], או משום שניסה להטיל עין הרע בעם ישראל כשראה את ענוותנותם במדבר, ומיד נסתמה עינו כדי שלא יזיק [העמק דבר, כלי יקר].
שתי הגישות משתלבות היטב בהסבר שלפיו בלעם מתפאר דווקא במום שלו: אף על פי שהוא סומא ועינו האחת סתומה, באותה עין יחידה שנותרה לו הוא מסוגל לראות מראות נשגבים שאנשים אחרים אינם זוכים לראות אפילו בשתי עיניים פקוחות [אם למקרא, שפתי כהן].