במדבר, פרק כ״ד, פסוק ג׳

לאחר שניבא בעל כורחו, בלעם בוחר כעת לדבר מדעתו ומתוך הסכמה, ולכן וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר דברי התפארות על מעלתו הרוחנית. הוא פותח בהכרזה נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, המעידה שעלה בנבואה על אביו עד שהאב נחשב לתלמידו, ומתאר את עצמו כהַגֶּבֶר בעל העוצמה המסוגל לסבול את החזון מבלי להתעלף. תואר זה מדמה אותו גם לתרנגול היודע לכוון את רגע כעסו של ה', ורומז לאופיו השטוף בזימה. בלעם מתהדר בהיותו שְׁתֻם הָעָיִן, ביטוי המשלב את היותו עיוור באחת מעיניו כעונש על שניסה להטיל עין הרע בישראל, עם פקיחת עינו השנייה למראות אלוהיים. כך הוא מתפאר שאף על פי שעינו סתומה, באותה עין יחידה הוא רואה חזונות נשגבים שאחרים אינם רואים בשתי עיניים פקוחות.