חוויית ההתגלות הנבואית טומנת בחובה מתח עז בין גוף לרוח, והיא תובעת מן הנביא מחיר פיזי כבד בתמורה לבהירות רוחנית נדירה. דבריו של בלעם חושפים את עוצמת המפגש עם האלוהות, את ביטול החושים הגשמיים ואת פקיחת העיניים הפנימיות אל מעבר לגבולות הזמן והמקום.
ההצהרה שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וכן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה מעידה על כך שבלעם זכה למדרגת נבואה שבה שמע את דברי ה' וראה חזיונות ברורים [שד"ל, חזקוני], ויש המפרשים ששמע את המלאכים משוחחים ביניהם וראה את מראות המרכבה האלוהית [אדרת אליהו]. הפרשנים חלוקים בשאלת מעמדו הנבואי ביחס לנביאי ישראל. דעה אחת סבורה כי הוא ראה את הדברים באספקלריה מאירה בדומה לאבות האומה [הטור הארוך]. עם זאת, פרשנים אחרים מדגישים כי נבואתו הייתה פחותה מנבואת האבות, שכן הם זכו להתגלות של "אל שדי" עצמו, ואילו הוא זכה רק ל"מחזה שדי". לשיטתם, הבהירות הנבואית יוצאת הדופן שזכה לה כאן ניתנה לו באופן זמני בלבד, אך ורק לכבודם של ישראל [רבנו בחיי, הטור הארוך]. לגבי משמעות השם שַׁדַּי, הוצעו מספר ביאורים: האל שאמר לעולמו "די", האל המנצח ומשדד את מערכות השמים, או מלשון שדיים, כמטפורה לאל המזין ומספק שפע לכל ברואיו [הכתב והקבלה].
הביטוי נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם מתאר את מצבו הפיזי והתודעתי של הנביא בעת ההתגלות, וזכה למגוון פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה נֹפֵל מתארת קריסה פיזית. עוצמת ההתגלות גורמת לביטול כוחות הגוף, כך שהנביא אינו מסוגל לעמוד על רגליו ונראה כחסר הכרה, אך באותו זמן ממש הוא גְלוּי עֵינָיִם – עיניו הנבואיות והשכליות פקוחות ורואות את החזון בבהירות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. גישה פשטנית יותר מסבירה כי מדובר בתיאור של זמני הנבואה: לעיתים הנבואה מגיעה אליו בלילה כשהוא שוכב במיטתו, ולעיתים ביום כשהוא ער ועיניו פקוחות [רשב"ם, בכור שור]. אחרים מוסיפים כי גם כאשר הוא שקוע בתרדמה עמוקה ונופל על משכבו, ליבו ער ועיניו הרוחניות פקוחות [רבנו בחיי, אבן עזרא].
מנגד, שורת פרשנים רואה בנפילתו של בלעם ביטוי לפחיתות רוחנית ופיזית. יש המסבירים כי הוא נפל על פניו משום שהיה ערל, והדבר נחשב למאוס בעיני ה' שיתגלה לאדם ערל בקומה זקופה [רש"י, שפתי חכמים]. הסיבה העמוקה לכך היא שברית המילה יוצרת חיבור ושלום בין הגוף לרוח, ובהיעדרה, רוח הקודש פועלת בעוצמה המפילה את האדם [גור אריה]. דעה ייחודית אף קושרת את הנפילה למעשי טומאה וקסמים שבהם בלעם טימא את עצמו בכוונה, ומפרשת את המילה "עיניים" מלשון מעיין של טומאה או עין רעה שנועדה להזיק [תורה תמימה].
פירושים נוספים מתמקדים בפער שבין החושים הפיזיים להשגה השכלית. גישה אחת טוענת כי ראייה גשמית מפריעה לראייה רוחנית. לפיכך, בלעם היה עיוור בשתי עיניו הפיזיות – דבר שגרם לו להיות נופל וכושל בהליכתו – אך דווקא בשל כך הוא היה גְלוּי עֵינָיִם מבחינה שכלית ופנימית [כלי יקר]. לעומת זאת, יש שראו בביטוי זה המחשה לאדם שעיניו פקוחות אך הוא אינו מבין דבר ממה שהוא רואה [שפתי כהן]. לבסוף, הפער שבין שפלותו של בלעם לבין הידע העצום שקיבל מוסבר באמצעות משל למלך העורך סעודה: בעוד שהשרים מקבלים מידע כללי בלבד, הטבח הפשוט נחשף לכל פרטי התפריט, לא משום כבודו, אלא משום שהוא זקוק למידע כדי לבצע את מלאכתו. כך בלעם, למרות היותו אדם נבזה ונופל, זכה לעיניים גלויות ולפרטי פרטים של העתיד, רק משום שהיה כלי שרת להודיע לאומות העולם את גדולת ישראל [העמק דבר].