ברגע של תפנית דרמטית, עומד נביא האומות ומשקיף אל עבר מחנה ישראל. נקודה זו מהווה רגע מעבר שבו כוונותיו העוינות מתנגשות עם המציאות הרוחנית של העם, ומביאות אותו לפסגת השגתו הנבואית.
כאשר הכתוב מציין וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, הדעות חלוקות לגבי כוונתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בלעם ביקש להטיל בעם עין רעה, ובכך חשף את מידותיו המושחתות הכוללות עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, גור אריה]. הוא ניצל שעת כושר שבה ענני הכבוד שהגנו על ישראל הסתלקו זמנית, וביקש לפגוע בהם באמצעות מבטו, כאשר שיטתו היא תחילה לשבח את קורבנו כדי שהקללה תחול עליו [שפתי כהן, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים כי נשיאת העיניים מתארת התעלות נבואית שבה הביט מעבר למציאות הפיזית [אור החיים], ומתוך אהבה וחיבה שחש באותו רגע כלפי העם [העמק דבר].
במבטו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו, כלומר חונה בשקט [ביאור שטיינזלץ] ומסודר על פי דגליו ומשפחותיו [רבנו בחיי, אבן עזרא, רש"ר הירש]. בניגוד לפעמים קודמות, כעת הוא ראה את העם כולו בבת אחת, ערוך במבנה המזכיר את המרכבה העליונה [מלבי"ם]. בלעם הבחין בשני מאפיינים בולטים במחנה: ראשית, השבטים לא היו מעורבים זה בזה, אלא כל שבט שמר על ייחוסו הטהור ועל זהותו העצמאית [רש"י, משכיל לדוד, ברכת אשר]. שנית, הוא זיהה צניעות עמוקה באורחות חייהם – פתחי אוהליהם לא היו מכוונים זה מול זה. סידור זה לא נבע רק מן החשש המשפטי של "היזק ראייה" כדי למנוע הצצה לפרטיות הזולת, אלא מתוך מידת צניעות פנימית וטהורה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, משכיל לדוד]. דווקא צניעות זו היא ששימשה מגן רוחני שמנע מעינו הרעה של בלעם לשלוט בהם [תורה תמימה, דברי דוד].
בעקבות מראה זה, חל שינוי מהותי: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. הפרשנים מסבירים כי רוח זו התבטאה תחילה במהפך פנימי – מחשבתו השטנית והעוינת לקלל את ישראל נהפכה להחלטה בלבו שלא לקללם [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה]. מעבר לכך, שלב זה מהווה את שיא מדרגתו הנבואית של בלעם. עד כה, נבואתו הגיעה אליו באקראי או דרך צינורות של טומאה, אך כעת נחה עליו רוח נבואה טהורה, גלויה ושלמה, והוא דיבר מתוך השראה אלוהית ישירה [אור החיים, הטור הארוך, רש"ר הירש, שפתי כהן, מלבי"ם, אלשיך, אדרת אליהו].
גישה נוספת מעמיקה במשמעות השראת הרוח, ומציעה כי הרוח האלוהית שרתה למעשה על עם ישראל. כאשר בלעם ראה את סידור המחנה ואת צניעותם, הוא הבין שהם ראויים להשראת השכינה. מתוך כך, הוא התפלל שהשכינה אכן תשרה עליהם. מכיוון שכל המתפלל על חברו נענה תחילה, זכה בלעם עצמו שרוח ה' תשרה עליו באותה שעה [אור החיים, תורה תמימה, שפתי חכמים, הכתב והקבלה, דברי דוד].