מילות הברכה טומנות בחובן מהפך רוחני עמוק. דרך דימויים עשירים של טבע, מים וצמחייה משגשגת, משתקפים חוסנו ונצחיותו של עם ישראל. הפרשנים מציינים כי את עומק הברכות הללו ניתן להבין דווקא מתוך בחינת הקללות המקוריות שאותן תכנן הנביא להוציא מפיו, ואשר הופכו על ידי ה׳ לדברי שבח. מטרתו הראשונית הייתה לפגוע במרכזים הרוחניים של העם – בתי הכנסת ובתי המדרש – כדי לסלק מהם את השכינה, שכן כל עוד קול התורה נשמע בהם, שום כוח אינו יכול לפגוע בהם [גור אריה, מזרחי]. במקום זאת, הוא נאלץ לתאר את פריחתם הרוחנית והגשמית דרך ארבעה דימויים מרכזיים.
הדימוי הראשון, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, מתאר נחלים הנמשכים ונמתחים למרחוק, או אוהלים המסודרים בשורות ישרות ועצומות הנראות מרחוק כזרמי מים [רש"י, רלב"ג, שד"ל]. בניגוד לנחלי אכזב במדבר שמתייבשים בקיץ, כאן מדובר בשפע אלוהי תמידי שאינו פוסק [מלבי"ם, שפתי כהן]. נחלים אלו מסמלים את התפשטות התורה והחסד. יש שרואים בהם את בתי הכנסת המשקים את ההמונים, או את תלמידי החכמים הנודדים ממקום למקום כדי לרוות את צימאונם הרוחני של הבריות [ספורנו, אור החיים]. מנגד, יש הרואים בכך משל למעשי הצדקה וגמילות החסדים, במיוחד של נשי ישראל, שזורמים כנחל ומקרבים את העם לקדושה [העמק דבר]. בנוסף, הנחל מסמל טהרה שמושגת גם בכמות מועטת של מים, רמז ללימוד התורה שנעשה מתוך יגיעה ופרטים [צפנת פענח].
הדימוי השני, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, מתאר שורות של אילנות יפים וצמחייה רב-גונית הנטועים על מקור מים קבוע [שד"ל, נתינה לגר]. בניגוד לשדה רגיל, הגינה שליד הנהר מתחדשת בכל יום ואינה נובלת. דימוי זה מייצג את מוסדות התורה הקבועים, דוגמת הסנהדרין, שאליהם באים כדי ליהנות מפירות החכמה המופצים למרחוק [אור החיים]. ברמה האישית, הגינה מסמלת את האדם המלא במצוות, אשר מטפח מצווה אחת ייחודית שבה הוא מצטיין, ומתחדש בעבודתו הרוחנית מדי יום [העמק דבר, ספורנו].
בדימוי השלישי, כַּאֲהָלִים נָטַע ה׳, קיימת מחלוקת לשונית בין הפרשנים לגבי משמעות המילה כַּאֲהָלִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במיני בשמים ועצי ריח, דוגמת מור ואהלות [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל]. לפי פירוש זה, הריח הטוב מסמל את מעשיהם הטובים של ישראל, את המצוות ואת גמילות החסדים שריחם נודף ומתפשט למרחוק ונעים לכל אדם [העמק דבר, אדרת אליהו]. גישה שנייה מפרשת את המילה כפשוטה – אוהלים של ממש, או כדימוי לשמיים המתוחים כאוהל [רש"י, רלב"ג]. לפי הבנה זו, מדובר באנשים היושבים באוהלי התורה ולומדים לשם שמיים, וככל שעובר הזמן הם מעמיקים שורש [אור החיים]. התוספת נָטַע ה׳ מדגישה שאין זו נטיעה חולפת שנובלת ומרקיבה, אלא נטיעה נצחית ועתיקה ששורשיה נטועים על ידי ה׳ עוד מימי בראשית [שד"ל, שפתי כהן].
הדימוי הרביעי והאחרון, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם, מציג תמונה יוצאת דופן: הארז, עץ עצום וחזק הגדל בדרך כלל בהרים, נטוע כאן על מקור מים, מה שמעצים את גודלו וגבורתו [ביאור שטיינזלץ]. הארזים מסמלים את גדולי האומה המנהיגים את העם, וכן את עשירי העם התומכים בלומדי התורה. אף על פי שאינם מייצרים "פירות" של לימוד בעצמם, כוחם נובע מהתמיכה בתורה שנמשלה למים [אור החיים, העמק דבר].
עם זאת, הפרשנים חושפים מורכבות סמויה בדימוי הארז. הארז אמנם חזק וגבוה, אך שורשיו מועטים ורוח חזקה יכולה לעקור אותו, בניגוד לקנה הרך שמתכופף ברוח אך שורד. כוונתו המקורית של בלעם הייתה להמשיל את ישראל לארז גבוה וחשוף כדי שתשלוט בהם עין הרע, או כדי שייעקרו ממקומם. אולם, ה׳ הפך את הקללה והוסיף את המילים עֲלֵי מָיִם. המים מכסים את בסיס הארז ומגינים עליו מפני עין הרע, וכן מעניקים לו יכולת להשתקם ולהפריח מחדש גם אם יישבר. הברכה, אם כן, דורשת מישראל לשלב את עוצמתו של הארז יחד עם ענוותנותו של הקנה, שכן התורה מתקיימת רק בנמוכי רוח [כלי יקר, שפתי כהן, תורה תמימה, רבנו בחיי].
במבט כולל, מספר פרשנים מסבירים כי ארבעת הדימויים בפסוק מקיפים את העם כולו על גווניו השונים. יש הרואים בהם הקבלה לארבעת מחנות ישראל במדבר ולשבט לוי [רבנו בחיי, שפתי כהן]. גישה אחרת מקבילה אותם לארבעה סוגים של יהודים, בדומה לארבעת המינים: אלו שיש בהם תורה ומצוות (גינות המניבות פרי בעל טעם וריח), אלו שיש בהם תורה ללא מצוות (נחלי מים שיש בהם טעם אך לא ריח), אלו שיש בהם מצוות ללא תורה (אהלים-בשמים שיש בהם ריח אך לא טעם), ואלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות (ארזים חסרי טעם וריח). יחד, כל החלקים הללו מרכיבים אומה שלמה ששורשיה נטועים בקדושה [אדרת אליהו, אור החיים].