מבטו של בלעם על מחנה העברים, שנועד מראשיתו להטיל קללה, נהפך לאחת הברכות המפעימות והמוכרות ביותר, המנציחה את יופייה הפיזי והרוחני של האומה. המילה טֹּבוּ מבטאת התפעלות עמוקה מיופיים וטיבם של המחנות [שטיינזלץ, רש"ר הירש], והיא מנוסחת כפועל בלשון עבר, בדומה לאדם שעיניו אורו לפתע למראה מרהיב [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משקף את הקפדתם העצומה של בני האומה על ערכי הצניעות וטהרת המשפחה. בלעם נדהם לראות שפתחי האוהלים לא היו מכוונים זה מול זה, כך שאיש לא יכול היה להביט לתוך ביתו של חברו [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן, ברכת אשר]. תשומת הלב המדוקדקת הזו לפרטים הקטנים של כבוד הזולת וצניעות הפרט, היא ששומרת על שלמות המשפחות, והיא בעלת כוח להפוך קללה לברכה [רש"ר הירש, חומש קה"ת]. יש המוסיפים כי הברכה מכוונת לאימהות האומה, רחל ולאה, ולנשות תלמידי החכמים שבזכות מסירותן זוכה התורה להתקיים [חומת אנך].
ברובד המילולי וההיסטורי, הפסוק מציג תהליך של התפתחות. אֹהָלֶיךָ מייצגים את חניות העראי של העם במדבר, בעוד מִשְׁכְּנֹתֶיךָ מצביעים על יישובי הקבע שהם עתידים לבנות בארץ ישראל [רבנו בחיי, אדרת אליהו, מלבי"ם]. גישה אחרת רואה כאן חלוקה חברתית: אֹהָלֶיךָ הם אוהלי ההמון, המחולקים לגברים ולנשים, ואילו מִשְׁכְּנֹתֶיךָ הם מקומות האסיפה המרכזיים של ראשי העם לצרכי ציבור ורוח [העמק דבר].
מעבר לבתים הפיזיים, הפרשנים מסכימים כי הפסוק מהווה נבואה על מרכזיה הרוחניים של האומה לאורך הדורות. אֹהָלֶיךָ רומזים לבתי המדרשות, על שם יעקב שתואר כ"יושב אוהלים", ואילו מִשְׁכְּנֹתֶיךָ הם בתי הכנסיות שבהם שורה השכינה ומתקבלות התפילות [ספורנו, חזקוני, שפתי כהן]. בלעם ביקש במקור לקלל את העם שלא יהיו להם מוסדות אלו, אך ה' שם בפיו ברכה. חכמים מציינים כי בעוד ששאר ברכותיו של בלעם חזרו לבסוף להיות קללות כשהעם חטא, הברכה על בתי הכנסיות ובתי המדרשות נותרה נצחית ולא תבטל לעולם, שכן קיום העולם כולו תלוי בהם [תורה תמימה, דעת זקנים, צפנת פענח, שפתי כהן]. המילה "אוהל" עצמה נדרשת גם כלשון אורה, המעידה על האור הרוחני הבוקע ממקומות אלו [רבנו בחיי, שפתי כהן]. בתוך עולם התורה עצמו, ישנה הבחנה בין מי שקובע עיתים לתורה באופן ארעי (אוהל), לבין מי שתורתו היא עיקר עיסוקו הקבוע (משכן) [אור החיים].
רובד עמוק נוסף בפרשנות קושר את הפסוק למשכן ולבתי המקדש. שש המילים בפסוק מכוונות כנגד ששה מקומות שבהם שרתה השכינה: כסא הכבוד, נוב, גבעון, גלגל, שילה ושני בתי המקדש [קיצור בעל הטורים, אלשיך]. אֹהָלֶיךָ מתאר את המקדש בבניינו ובתפארתו, המכפר על העם באמצעות קרבנות. אולם, המילה מִשְׁכְּנֹתֶיךָ טומנת בחובה נבואה כאובה על החורבן, שכן היא נגזרת מהמילה "משכון". גם כשהמקדש חרב, הוא משמש כמשכון שניטל על עוונות העם. ה' כילה את חמתו בעצים ובאבנים של המבנה, ובכך הפך החורבן עצמו לכפרה שהצילה את נפשותיהם של ישראל [רש"י, צרור המור, שפתי כהן]. פרשנות מרתקת מצביעה על יחס הפוך בין מצב המבנה למצב העם: בזמן שהמקדש בנוי ומתפקד כ"אוהל", העם לעיתים חוטא ונקרא בשם הנמוך יותר יַעֲקֹב. אך כאשר המקדש חרב ונלקח כ"משכון", הסבל מביא את העם לחזרה בתשובה, ואז הם מתעלים ונקראים בשם המרומם יִשְׂרָאֵל [חנוכת התורה].
ברמה האישית והפנימית, הפסוק מתווה לאדם דרך חיים. השם יַעֲקֹב מסמל את הגוף ואת ענייני העולם הזה, שראוי להתייחס אליהם כאל אֹהָלֶיךָ – דבר ארעי וחולף. לעומת זאת, השם יִשְׂרָאֵל מסמל את הנשמה ואת חיי הרוח, שאותם יש לבסס כקבע בבחינת מִשְׁכְּנֹתֶיךָ [חומת אנך, פני דוד]. כאשר אדם מתמודד עם יצריו ובונה חומות הגנה, הוא מקים "אוהלים" השומרים עליו; וכאשר הוא מתעלה בעבודת ה', הוא הופך את חייו ואת עצמו למשכן חי שבו שורה השכינה [חומש קה"ת, שפתי כהן]. חמישים שערי הבינה והענווה הנדרשת ללימוד התורה, הרמוזים במילה מַה, הם המפתח לזכות בכל הטוב הזה [חומת אנך].