רגע השיא של המפגש בין מלך מואב לנביא מגיע אל סיומו בהתפרצות רגשית עזה. לאחר סדרת ניסיונות כושלים להטיל קללה על מחנה ישראל, ההכרה המוחלטת בכישלון מכה בבלק, והוא מגיב בזעם ובייאוש פומבי.
וַיִּחַר־אַף של בלק נבע מכך שנבואתו של בלעם תיארה באופן מובהק את הצלחתם של ישראל בהווה ובעתיד [ביאור שטיינזלץ]. ביטוי הכעס מלווה בפעולה פיזית: וַיִּסְפֹּק אֶת־כַּפָּיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהכאת כף ידו האחת על השנייה לאות צער. למעשה, מפסוק זה למדו חז"ל כי פעולת ה"סיפוק" משמעותה הכאת כף אל כף מתוך חימה, צער וכעס [תורה תמימה].
לפעולה זו ניתנו מספר הסברים פסיכולוגיים ורגשיים בקרב המפרשים. יש שרואים בה ביטוי של ייאוש מוחלט מהשגת המטרה [ספורנו], וזעזוע מכך שציפיותיו נכזבו לחלוטין עד שלא נותר לו למה לקוות [רש"ר הירש]. מנגד, יש הסבורים כי הכאת הכפיים נועדה דווקא לשכך ולהרגיע את עוצמת הזעם שבער בו [אור החיים]. גישה ייחודית מחלקת את תגובת בלק לשתיים: חרון האפו היה על עצם הברכה שישראל זכו לה, ואילו סיפוק הכפיים נבע מכאב וצער אישי על כך שבלעם כלל בדבריו קללה מרומזת נגד מואב עצמה [אלשיך].
בלק מטיח בבלעם: לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ. המילה לָקֹב משמעותה לקלל [ביאור שטיינזלץ], ובלק בחר להשתמש במילה אֹיְבַי משום שישראל לא עשו לו כל רעה בפועל, אלא היו בבחינת אויבים שנוטרים להם שנאה עמוקה בלב [העמק דבר]. טענתו של בלק היא על הפער הקיצוני: הוא ביקש את רמת הקללה החמורה ביותר, ובתמורה קיבל את הברכה המוחלטת ביותר – וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ [אלשיך].
הדגש על זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אינו רק ציון עובדתי, אלא נקודת תפנית בהבנתו של בלק. הפרשנים מסבירים כי בפעמיים הקודמות, בלק עוד שגה באשליות שמא בלעם מדבר במשלים [שפתי כהן], או שמא הברכות שלו מכילות בתוכן קללות נסתרות [פני דוד, אור החיים]. אולם כעת, כשהכריז בלעם במפורש "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר", הבין בלק שהברכות הן אמיתיות, מוחלטות ונטולות כל כוונה נסתרת להרע [פני דוד, אור החיים]. ברגע שברכת ישראל חזרה על עצמה שלוש פעמים, היא קיבלה תוקף של חזקה קבועה. בלק הבין שאין עוד כל טעם לנסות להעביר את בלעם למקום אחר, שכן המהלך נחתם סופית [בכור שור, אדרת אליהו (ר' יוסף חיים)]. הבנה זו מובילה את בלק לראות בבלעם כמורד במלכות, והוא מגרש אותו באיום מרומז על חייו [פני דוד, אלשיך].