במדבר, פרק כ״ד, פסוק י׳

תארו לעצמכם איך הייתם מרגישים אם הייתם מתכננים משהו, ובסוף קורה בדיוק ההפך. זה בדיוק מה שקרה לבלק מלך מואב. אחרי שניסה שוב ושוב לגרום לבלעם לקלל את עם ישראל, הוא מבין שנכשל לחלוטין. התורה מתארת שוַיִּחַר־אַף של בלק, כלומר הוא כעס מאוד, כי הוא שמע איך בלעם מתאר את ההצלחה הגדולה של עם ישראל. מתוך הכעס והייאוש, בלק וַיִּסְפֹּק אֶת־כַּפָּיו. הוא הכה את כפות הידיים שלו זו בזו, פעולה שמראה על צער עצום ואכזבה קשה. בלק צועק על בלעם ואומר לו שקרא לו לָקֹב, כלומר לקלל, את אֹיְבַי. בלק קרא לעם ישראל אויבים למרות שהם בכלל לא עשו לו שום דבר רע, אלא רק בגלל השנאה הגדולה שהייתה לו בלב כלפיהם. בלק כעס שהוא ביקש את הקללה החמורה ביותר, ובתמורה קיבל וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, את הברכה המוחלטת והטובה ביותר. הוא מדגיש שזה קרה כבר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. בפעמים הקודמות בלק עוד חשב שאולי בלעם מדבר ברמזים, אבל אחרי שלוש פעמים הוא הבין שזה דבר קבוע. הברכות אמיתיות, אי אפשר לשנות אותן, ולכן אין טעם לנסות יותר והוא פשוט מגרש את בלעם.