במדבר, פרק כ״ד, פסוק י׳

כעסו העז של בלק מתפרץ, וַיִּחַר אַף בלק, לאחר שהבין כי הברכה המשולשת הפכה לעובדה מוגמרת והנביא איבד כל תועלת עבורו. מתוך זעם, ייאוש עמוק וניסיון לשכך את סערת רגשותיו על קריסת תוכניותיו, הוא מכה כף אחת בשנייה, וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו. בלק מטיח בבלעם כי קרא לו לקלל קללה חמורה, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, תוך שהוא חושף כי ישראל הם רק שנואי לבו ולא הרעו לו בפועל. תלונתו מגיעה לשיאה במילים וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, שכן רק כעת הבין שכל תקוותיו נגוזו. אם בפעמיים הקודמות עוד קיווה שהברכות מסתירות בתוכן קללות, כעת התברר לו למפרע כי הברכות כולן היו כנות ומוחלטות.