במדבר, פרק כ״ד, פסוק ט״ו

לקראת חשיפת חזון נבואי על אחרית הימים, בלעם פותח את דבריו במליצה פיוטית, ולכן וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר. בחירה זו במשל עשויה להעיד על מדרגתו הנבואית הגבוהה שזכה לה לכבוד ישראל, או לחלופין לנבוע מרשעותו ומרצונו לעכב את התקיימות הברכות. הוא מציג את עצמו במילים נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, כלומר בנו של בעור, ומוסיף את התואר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן כדי לפאר את עצמו כנביא היודע הכול שרוח ה' שורה עליו ממילא. מנגד, ייתכן שכינוי זה והשמטת אזכור רוח ה' מהווים דווקא הודאה בהיותו בעל מום שאינו ראוי לנבואה, אלא שזו שרתה עליו רק למען כבודם של ישראל. כך הוא מבסס את סמכותו לקראת גילוי מחשבותיו הנסתרות של ה' על התקופות הרחוקות.