במדבר, פרק כ״ד, פסוק ה׳

תארו לעצמכם שאתם עומדים על הר גבוה ומשקיפים למטה על עיר שלמה. מה לדעתכם הופך את המקום הזה ליפה באמת? כשבלעם עמד על ההר והסתכל על מחנה בני ישראל, הוא תכנן מראש להטיל עליהם קללה. אבל כשהוא ראה אותם, הוא היה כל כך מופתע ונדהם, עד שה' שם בפיו את אחת הברכות המרגשות ביותר. בלעם קרא מַה טֹּבוּ, ממש כמו אדם שעיניו מוארות פתאום כשהוא רואה מראה מרהיב. מה כל כך הרשים אותו? הוא הבחין בפרט קטן אבל חשוב מאוד: פתחי האוהלים של בני ישראל לא היו מכוונים זה מול זה. אף אחד לא יכול היה להביט בטעות לתוך הבית של חברו. תשומת הלב המדויקת הזו לכבוד של האחר ולצניעות של כל משפחה, היא הכוח המיוחד ששומר עלינו והופך קללה לברכה. בברכה שלו, בלעם גם מתאר תהליך של התקדמות. בהתחלה הוא מזכיר את אֹהָלֶיךָ, שהם האוהלים הזמניים והפשוטים שבהם העם חנה במהלך הנדודים במדבר. מיד לאחר מכן הוא מדבר על מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, שהם יישובי הקבע, הבתים היציבים והחזקים שבני ישראל עתידים לבנות כשיגיעו סוף סוף לארץ ישראל.