תחשבו על פעם שבה משהו התחיל ממש בקטן, ולאט לאט נגרר והפך למשהו גדול הרבה יותר. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. הם לא קמו בבוקר והחליטו פתאום לעבוד עבודה זרה, אלא זה קרה בשלבים. קודם הם רק נמשכו להסתכל, אחר כך הם אכלו מהאוכל של הגויים, ובסוף הם ממש השתתפו בעבודה הזרה.
התורה אומרת על בני ישראל וַיִּצָּמֶד. המילה הזו מזכירה את המילה צמיד שעונדים על היד. למה התורה בוחרת דווקא במילה הזו? כדי ללמד אותנו שהחיבור שלהם לחטא היה רק מבחוץ. ממש כמו צמיד שאפשר להוריד בקלות והוא לא משאיר סימן, כך גם החטא הזה לא נכנס באמת עמוק לתוך הלב שלהם. בזכות זה שהחיבור היה רק חיצוני ושטחי, נשאר להם פתח של תקווה לתקן את המעשים שלהם.
האליל שהם עבדו לו נקרא לְבַעַל פְּעוֹר. זה היה פסל מואבי שהעבודה שלו הייתה קשורה למעשים מבישים מאוד. מי שעבד את האליל הזה היה צריך להתנהג בחוסר בושה מוחלט, ולעשות דברים מגעילים ולא מכובדים שמתאימים יותר לבהמות מאשר לבני אדם.
בעקבות המעשים האלו, וַיִּחַר אַף ה'. הכעס של ה' התבטא בכך שפרצה מגפה בעם. ה' מצפה מבני ישראל להתנהגות טובה וטהורה, ולכן כשהם חטאו הוא העניש אותם, מידה כנגד מידה, כדי שיבינו את חומרת הטעות שלהם.