תארו לעצמכם מצב שבו קורה משהו ממש לא בסדר, סכנה גדולה מרחפת באוויר, ומישהו חייב לקום ולעשות מעשה אמיץ כדי להציל את כולם. זה בדיוק מה שקרה לפנחס. באותו זמן, עם ישראל חטא חטאים חמורים, ומגפה קשה פגעה בעם. פנחס ראה אדם מישראל עושה מעשה רע מאוד עם אישה ממדיין, והוא ידע שהוא חייב לעצור את זה מיד. הוא לקח רומח, שזה סוג של חנית, ונכנס אל הַקֻּבָּה, כלומר לתוך האוהל או החדר הפנימי והקטן שבו הם היו. פנחס סיכן את החיים שלו כדי לקדש את שם ה' ולעצור את החטא בדיוק באותו רגע.
התורה חוזרת פעמיים על המילים אִישׁ יִשְׂרָאֵל כדי להדגיש כמה זה היה עצוב וחמור שאדם מעם ישראל התנהג בצורה כזו. פנחס פגע בשניהם כדי לעצור אותם. הוא פגע גם באיש וגם באותה אישה, ולכן כתוב וְאֶת־הָאִשָּׁה, כי למרות שהיא לא הייתה מעם ישראל, היא הייתה חלק מרכזי באותו חטא חמור. פנחס כיוון אל קֳבָתָהּ, כלומר אל אזור הבטן שלה.
כדי שפנחס יצליח במשימה הקשה הזו, ה' עשה לו נסים גדולים. פתאום הוא קיבל כוח מיוחד בידיים, הרומח שלו לא נשבר, ומלאך אפילו הגביה את הפתח של האוהל כדי שכולם יראו שהחוטאים נעצרו בדיוק בשעת המעשה, ושפנחס עשה זאת רק כדי להגן על העם. בזכות המעשה המהיר והאמיץ של פנחס קרה הדבר החשוב ביותר, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. המגפה הקשה מיד פסקה, ופנחס, שמסר את נפשו למען ה' והתפלל על העם, הציל את בני ישראל כולם.