קרה לכם פעם שמישהו ניסה להכשיל אתכם בכוונה ולגרום לכם לעשות מעשה רע? ה' מצווה על בני ישראל לצאת למאבק נגד עם מדין, בגלל שהם עשו בדיוק את זה. אולי תשאלו את עצמכם, הרי גם העם של מואב היה שותף למעשים הרעים, אז למה ה' כועס במיוחד על מדין? ההבדל הוא בכוונות. המואבים פעלו מתוך פחד טבעי כי הם חששו מהכוח של בני ישראל, אבל המדיינים פעלו מתוך שנאה אמיתית. הם לא חיכו שבני ישראל יבואו אליהם, אלא נכנסו בעורמה לתוך המחנה של בני ישראל כדי לפתות אותם ולגרום להם לחטוא. ה' מלמד אותנו שמי שמחטיא אדם אחר וגורם לו לעשות רע, פוגע בו אפילו יותר ממי שפוגע בו פיזית, כי הוא פוגע לו גם בנפש.
כדי לתקן את המצב, ה' משתמש במילה צָרוֹר, שמשמעותה להתייחס אליהם כאל אויבים ולהתרחק מהם. המילה הזו כתובה בלשון הווה, כלומר זו פעולה שצריך לעשות כל הזמן. ה' לא אמר להם לצאת מיד לקרב, אלא קודם כל נתן להם מעין תרופה ללב ולמחשבה. ברגע שבני ישראל ירגישו סלידה מהמדיינים ויתרחקו מהם, הם יעקרו מהלב שלהם את הרצון לחזור על החטאים שהמדיינים גרמו להם לעשות.
מעניין לראות שהמילה צָרוֹר נאמרת בלשון יחיד, כי היא פונה אישית למשה רבנו. אבל מיד אחר כך ה' אומר וְהִכִּיתֶם אוֹתָם בלשון רבים, כלומר כל העם צריך להילחם. למה משה לא נלחם בעצמו? בגלל שמשה חי בעבר במדין והם אירחו אותו יפה כשהוא ברח ממצרים. ה' מלמד אותנו כאן שיעור חשוב בהכרת הטוב. בגלל שמשה קיבל מהם עזרה בעבר, זה לא מוסרי שהוא יכה אותם בעצמו, ולכן את המלחמה עצמה יעשו בני ישראל בהמשך.