תארו לעצמכם מצב שבו קורה משהו רע, כולם עומדים מהצד ולא יודעים מה לעשות, ורק אדם אחד אוזר אומץ וקם כדי להציל את המצב. זה בדיוק מה שעשה פנחס כשהייתה מגפה קשה בעם ישראל. כשהתורה מספרת עליו, היא קוראת לו פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן. יצא לכם לחשוב למה היה חשוב כל כך להזכיר שהוא הנכד של אהרן? מתברר שהיו אנשים בעם שזלזלו בפנחס וצחקו עליו, כי סבא אחר שלו עבד בעבר עבודה זרה. לכן, כדי להגן על שמו הטוב, הכתוב מזכיר שהוא הנכד של אהרן הכהן. בנוסף, יש כאן דמיון מיוחד: ממש כפי שאהרן עצר בעבר מגפה, כך עשה כעת נכדו.
פנחס פעל מתוך קִנְאָה. הכוונה כאן היא לא לכעס רגיל או לקטנוניות, אלא לאכפתיות עצומה. הוא כל כך אהב את ה' והזדהה איתו, שפגיעה בכבוד של ה' כאבה לו באופן אישי. המעשה האמיץ שלו מתואר במילים בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם. המילים האלו מגלות לנו שפנחס סיכן את חייו, פעל מתוך כוונה טהורה לגמרי לשם שמיים, ועשה זאת בגלוי מול כולם, כדי לכפר על כך ששאר העם שתק ולא עצר את החוטאים.
בזכות המעשה הזה הוא הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙, כלומר עצר לגמרי את הכעס ואת המגפה, וכך התקיים וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל והעם ניצל. במקום לכעוס עליו על המעשה הקיצוני שעשה כדי לעצור את החוטאים, בני ישראל היו צריכים להכיר לו תודה רבה על שהציל את חייהם. וכיוון שפנחס פעל במסירות נפש והעניק לעם חיים במתנה, ה' שמר עליו מאויביו, נתן לו ברית מיוחדת של שלום, וקבע שהוא וצאצאיו יהיו כהנים לתמיד.