כוחו ההרסני של הדיבור, בין אם הוא מתבטא בחנופה ורמאות ובין אם בהתנשאות וכפירה, עומד במוקד פנייתו של המשורר אל ה'.
הפרשנים נחלקו באשר לאופייה של הקריאה יַכְרֵת יְהֹוָה. הגישה המרכזית רואה בכך תפילה ובקשה מאת ה' שיעניש ויכחיד את בעלי שפתי החלקות והרמאים [מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין נבואה המבטיחה את עונשם [אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, התלמוד רואה באמירה זו גזירה מוחלטת ברוח הקודש, ומסיק מכך שאדם שכבר חטא ודיבר לשון הרע – אין לו תקנה וכבר נגזר עליו כרת. התקנה היחידה היא מניעתית, לפני החטא: תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה, ואדם פשוט צריך להשפיל את דעתו [תורה תמימה]. גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציעה שהפסוק אינו תפילת המשורר כלל, אלא ציטוט של הרמאים עצמם; כדי לשכנע את חבריהם באמינותם, הם נשבעים ומקללים את עצמם באומרם שיכרת ה' עליהם כל שפתי חלקות, מתוך דאגה שמא לא יאמינו להם [אלשיך].
הפסוק מחלק את הדיבור השלילי לשני סוגים: שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת וכן לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. לגבי התיבה גְּדֹלוֹת, יש המפרשים שהכוונה לדברי התנשאות, גאווה ויהירות [רד"ק, מאירי], לעיתים תוך התפארות כנגד חלשים, בעוד ששפתי החלקות משמשות לחנופה כלפי בעלי הכוח [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים שהכוונה לדיבור המורכב ממילים חשובות ויקרות, שכל מטרתן היא לרמות ולהטעות את השומע במסווה של חשיבות [מצודת ציון, מצודת דוד].
הבחנה פנימית ועמוקה יותר בין חלקי הפסוק מתמקדת בהבדל המהותי שבין שפה ללשון. השִׂפְתֵי חֲלָקוֹת מייצגות את הדיבור החיצוני והשטחי, ומתייחסות לחטאים שבין אדם לחברו. לעומת זאת, הלָשׁוֹן מסמלת את הדיבור הפנימי והשכלי. לכן, הלָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת מכוונת לענייני אמונה, ומתארת אנשים המשתמשים בהיקשים, בחקירות ובהתפלספות שקרית כדי להכחיש את הדת ולהטעות את מאמיניה [מלבי"ם].