זעקתם של החלשים והעשוקים אינה נותרת ללא מענה, ומגיעה לרגע שבו ה' מחליט להתערב באופן פעיל כדי לשנות את המציאות.
תחילה מוצגת הסיבה להתערבות האלוהית: מִשֹּׁד עֲנִיִּים ומֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים. המילה מִשֹּׁד מתארת עושק וגזל שעושים הרשעים בעורמתם, והמילה מֵאֶנְקַת מבטאת צעקה של כאב, בדומה לאנקת אסיר הכלוא בייסורים [מצודת ציון, מצודת דוד, רש"י]. ישנה הבחנה דקה בין שני סוגי הסובלים [מלבי"ם]: העֲנִיִּים הם אלו שסובלים משוד ומגזל של רכושם על ידי בני אדם, בעוד האֶבְיוֹנִים הם אלו שאין להם מאומה, ואנקתם נובעת מכך שאיש אינו מרחם עליהם ואין מי שיושיט להם עזרה וחסד.
בתגובה לסבל מתמשך זה, ה' מכריז בדרך נבואה: עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה היא שה' לא יסבול עוד את המצב, אלא יקום מיד להעניש את העושקים ולהושיע את הנדכאים.
החלק החותם את הפסוק, אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ, מציג את אופן הישועה, ובו נחלקו המפרשים למספר כיוונים מרכזיים.
גישה אחת מפרשת את המילה יָפִיחַ כלשון דיבור. לפי פירוש זה, ה' מבטיח לשים את העני במקום של ישועה, ולדבר או להופיע אליו בדברי נחמה והצלה [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
מנגד, גישה שניה קושרת את המילה יָפִיחַ למילה "פח", כלומר מוקש או מלכודת. לפי גישה זו, ה' יושיע את העניים מתוך המלכודות שהרשעים מציבים להם [רד"ק]. באותו כיוון יש מי שמפרש את המילה אָשִׁית מלשון מלחמה, כלומר ה' יילחם באותו צורר שמציב פחים לאביון [מאירי].
גישה שלישית מסבירה את הישועה כפעולה קלה ומהירה, שבה ה' יאבד את הרשע ויציל את העני על ידי הפחת רוח בעלמא [מצודת דוד].
זווית ייחודית מציעה כי הישועה האלוהית אינה מכוונת רק כלפי העניים, אלא נועדה לתקן גם את הרשע עצמו. אדם המרמה את זולתו למעשה פורש רשת על עצמו, וה' מושיע גם את אותו אדם מהמלכודת שהוא עצמו טמן לעצמו במעשיו הרעים [אלשיך].
ברובד הרוחני והמוסרי, יש הקושרים את הפסוק לחטא לשון הרע, שנידון בפסוקים הקודמים במזמור. לפי פירוש זה, התיקון לאדם שפגם בלשונו טמון במילים אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ שמשמעותן היא שהפתרון הוא לעסוק בדברי תורה. אף על פי שקיים כלל לפיו סניגור אינו יכול לשמש כקטיגור, כלומר איבר שחטא אינו יכול לשמש לכפרה, כוחם של דברי התורה גדול כל כך עד שהם מסוגלים לרפא את הלשון עצמה, ולהפוך את כלי המשחית לכלי של קדושה וטהרה [חומת אנך].