התקשורת האנושית מאבדת את ערכה כאשר היא נגועה בחנופה ובצביעות, והבטחות הופכות לדיבורים חסרי משמעות. רוב הפרשנים מסכימים כי שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ מצביע על כך שאין ממש בשיחותיהם של בני האדם. הדיבור הרך והנעים הוא למעשה שקר, משום שאינו משקף את המחשבות האמיתיות של הדוברים, וזהו מנהגם הקבוע [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הם משתמשים בשְׂפַת חֲלָקוֹת, כלומר בחנופה. מבחינה לשונית, המילה "חלקות" משמשת כתואר לשם עצם חסר, והכוונה היא שהם משמיעים אמרות חלקות [רד"ק, אבן עזרא].
הביטוי בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ ממחיש את הנתק שבין הפה ללב, מצב של אחד בפה ואחד בלב. הגישה המרכזית היא שהדוברים מציגים כלפי חוץ חזות של שלום וכוונות טובות, אך טומנים בקרבם שנאה ורעה. הדבר נמשל לאדם שיש לו שני לבבות: הלשון משמשת כשליחה ומדברת בשמו של הלב האחד, בעוד הלב השני הפנימי חושב מחשבות סותרות ואינו מסכים עם הדברים הנאמרים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. המלבי"ם מוסיף רובד נוסף של צביעות, ומפרש שהם אף עשויים לקלל את אנשי שפת החלקות ולהציג עצמם כאנשי אמונה, בעוד שלבם שלהם אינו כנה.
מנגד, מוצגת זווית שונה לפיה השקר והחנופה הפכו כה נפוצים, עד שהם כבר אינם משיגים את מטרתם. בני האדם מנסים לרמות זה את זה, אך מכיוון שכולם מדברים בלב ולב, הם מבינים את כוונותיו הנסתרות של הזולת, וכך איש אינו נופל ברשת החנופה של חברו [אלשיך].