ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל רצופה במאבקים, רדיפות והישרדות פלאית אל מול אומות העולם. המשורר מדבר בדרך נבואה בשמו של עם ישראל הנמצא בגלות, וקורא לו להתבונן לאחור על עברו ולהכיר בהשגחת ה' ובשמירתו [אבן עזרא].
הפסוק פותח במילים רבת צררוני מנעורי. המילה רבת משמעותה הרבה, או אומות רבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והיא באה להדגיש כי עצם הרדיפה המתמשכת היא תופעה עצומה ובלתי נתפסת [מלבי"ם]. צררוני פירושו שנאו אותי והצרו לי, ומנעורי מכוון לראשית ימי האומה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת תקופת ה"נעורים" של העם. גישה אחת רואה בכך משל לתקופת הגלות. חיי הגלות נמשלים לחיי אדם, כאשר התחלת הגלות היא שנות הנעורים, והתמשכותה הארוכה היא ימי הזקנה. כלומר, כבר מהרגע הראשון של הגלות סבלו ישראל מצרות רבות וגדולות [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי ה"נעורים" מתייחסים לראשית התהוות האומה במצרים, ואף קודם לכן בתקופת בני יעקב, לבן ועשו שביקשו לאבדם. לפי תפיסה זו, קיימת אחדות פנימית בין נשמות ישראל בכל הדורות, ולכן יהודי בגלות הנוכחית חווה את כאב הדורות הקודמים כאילו צררו אותו עצמו [אלשיך].
רדיפות אלו מלוות את העם מראשיתו כעיר נצורה המוקפת אויבים במשך אלפי שנים [מלבי"ם]. צוררי ישראל פעלו לאורך ההיסטוריה בשני מישורים שונים: פגיעה פיזית שמטרתה להרוג ולהשמיד, כדוגמת המן, או פגיעה רוחנית שמטרתה להעביר את ישראל על דתם, כעצת בלעם [חומת אנך]. המציאות שבה אומות העולם מציקות לישראל נובעת מעצם היותם עם לבדד ישכון בעל צורה אלוהית ייחודית, מה שמעורר באופן טבעי את איבת הגויים [מלבי"ם].
אולם, תכלית הפסוק אינה קינה על הסבל, אלא שיר של תהילה והודאה. יאמר נא ישראל היא קריאה לעם לחזור ולספר פעם אחר פעם את הנס הגדול [אבן עזרא, מלבי"ם]. המסר המרכזי שרוב הפרשנים מסכימים עליו הוא הפלא העצום שלמרות שצררו את ישראל מנעוריהם, האויבים מעולם לא יכלו להם. הם לא הצליחו לכלותם ולא לאבד את זכרם, משום שה' נמצא איתם תמיד כדי להושיעם ולשמר את קיומם הנצחי.