הפסוק מציג תמונה קשה ומוחשית של סבל, דיכוי והשפלה עמוקה, שבה גופו של הנרדף נדמה לשדה שנחרש באכזריות תחת להבי המחרשה.
ברמה הלשונית, המילים עַל גַּבִּי מכוונות לאחורי הגוף, כלומר על גופי ממש [מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה נכתבת במקור "למענותם" אך נקראת לְמַעֲנִיתָֽם [מנחת שי], והיא מתארת את התלם, אותו קו ארוך שיוצר החורש בשדה באמצעות המחרשה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק משל לעול כבד, לשעבוד מתמשך ולביזיון. דימוי החרישה על הגב ממחיש כיצד עם ישראל נרמס תחת רגלי אויביו והושפל עד עפר, כאילו גופו הונח כקרקע מישורית [אבן עזרא, מאירי]. האויב יכול היה לחרוש בהם באין מפריע, שכן ישראל לא היו מוגנים כעיר מבוצרת, אלא נדמו לשדה פתוח וחסר מכשולים טבעיים שהאויב עושה בו כרצונו [מלבי"ם], או כמי שמנסים לחתוך בבשרו ממש [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם מדגיש את משך הסבל ועוצמתו. בדרך כלל, שוורים המושכים מחרשה זוכים לרגע של מנוחה רק כאשר הם מגיעים לקצה התלם. לכן, המשמעות של הארכת התלם היא שהמשעבדים הכבידו את עולם לזמן מרובה, ולא הותירו לישראל אפילו רגע אחד של מנוחה מעבודת הפרך [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. בסופו של דבר, ה' הוא שיסיר את הסבל מעל שכם ישראל וישבור את שלטון האויב, כך שלא יוכלו לחרוש עוד [אבן עזרא].
לצד הפירוש המטאפורי, קיימת גישה מדרשית הקושרת את הפסוק באופן ישיר לתקופת השעבוד במצרים. על פי מסורת זו, הנשים העבריות היו יולדות את ילדיהן בסתר בשדות. כאשר המצרים היו מגיעים כדי להרוג את התינוקות, התרחש נס והרכים הנולדים נבלעו בתוך האדמה כדי להסתתר. בניסיון לרצוח אותם בכל זאת, הביאו המצרים שוורים וחרשו על גבי הקרקע שבה הסתתרו הילדים [תורה תמימה, אלשיך].
לפי פירוש זה, הכפילות במילים חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים מלמדת שהמצרים לא הסתפקו בחרישה אחת, אלא חזרו וחרשו שנית באותו מקום לעומק רב יותר, כדי לוודא שהמחרישה תפגע בתינוקות הטמונים בעפר. הם אף הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם, מתוך חשש שהתינוקות מסתתרים בהמשך התלם. חרף כל מאמציהם האכזריים, ה' שמר על הילדים בתוך האדמה, סיפק להם מזון בדרך נס, ולבסוף הם צמחו ויצאו מן הארץ כעשב השדה [תורה תמימה, אלשיך].