תארו לעצמכם מצב שבו מישהו מציק לכם שוב ושוב, ולא נותן לכם אפילו רגע אחד של מנוחה. עם ישראל הרגיש בדיוק כך במשך תקופות ארוכות. האויבים שלהם פגעו בהם והקשו עליהם כל כך, עד שזה הרגיש כאילו עם ישראל הוא שדה פתוח וחסר הגנה, והאויבים פשוט באים וחורשים עליו.
כשהמשורר אומר עַל גַּבִּי, הוא מתכוון שההרגשה הקשה הייתה כאילו מעבירים את המחרשה על הגב שלו ממש. המילה לְמַעֲנִיתָם מתארת את התלם, שהוא הקו הארוך שהמחרשה עושה בתוך האדמה. כשאומרים שהאויבים הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם, הכוונה היא שהם עשו את הקו הזה ארוך מאוד.
ולמה זה כל כך קשה? כי בדרך כלל, שוורים שמושכים מחרשה בשדה מקבלים רגע קטן של מנוחה רק כשהם מגיעים לסוף השורה. כשהשורה ארוכה כל כך, אין להם מנוחה בכלל. כך האויבים הכבידו על עם ישראל בלי להשאיר להם רגע אחד של שקט. אבל בסופו של דבר, ה' יעצור את האויבים, ישבור את הכוח שלהם ויסיר את הסבל מעל עם ישראל.