תמונת הסיום של המזמור מציגה את מפלתם וחוסר תוחלתם של שונאי ציון, תוך שימוש בניגוד חריף לסצנות חקלאיות שגרתיות של שמחה ושפע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק נשען על מנהג קדום ומוכר, שבו עוברי אורח החולפים על פני שדות היו מברכים את הקוצרים בשם ה', כפי שמצינו אצל בועז במגילת רות.
אולם, מכיוון ששונאי ישראל נמשלו בפסוק הקודם ל"חציר גגות" דל שמתייבש טרם זמנו ואינו מגיע כלל לשלב הקציר, אין כל סיבה לברך אותם או להתפלל עליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. דימוי זה מלמד ששונאי ציון יכלו מן העולם טרם זמנם, ולא יזכו להאריך ימים או להשלים את מזימותיהם [מצודת דוד, אלשיך].
הפרשנים עומדים על כפל הלשון בברכות המופיעות בפסוק. יש הסבורים כי בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה' הוא חזרה על הברכה הקודמת לשם הדגשה בלבד [רד"ק]. לעומת זאת, יש המחלקים בין שני חלקי המשפט על פי המציאות החקלאית: האמירה בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם נאמרת כאשר התבואה משגשגת ומתברכת לנגד העיניים, ואילו בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה' היא תפילה הנאמרת בעת בצורת, מתוך תקווה שהברכה תחול מכאן ולהבא. שונאי ציון יהיו לקללה מוחלטת, ולכן לא יזכו לא לברכה על הצלחה קיימת ולא לתפילה על עתידם [מלבי"ם]. דעה נוספת מציעה כי הברכה אינה מכוונת כלל לקוצרים, אלא לעשב השדה עצמו, אך עשב הגגות חסר הערך אינו זוכה לברכה זו מצד החולפים על פניו [המאירי].
ברובד הלאומי והרוחני, הָעֹבְרִים מסמלים את אומות העולם. שתיקתם והימנעותם מלברך את ישראל מעידות על השנאה העמוקה הטמונה בליבם, שכן גם כאשר אינם מריעים לישראל בפועל, עצם סירובם להשיב ברכה חושף את איבתם [אלשיך]. אומות העולם, השומרות על אמונות הבל, אינן משבחות את עם ישראל שנמשל לזורע את זרע הברכה של התורה, משום שאין בהן אמונה אמיתית [אבן עזרא, רד"ק].
לבסוף, הערת נוסח קצרה מבהירה כי יש להקפיד לכתוב ולקרוא את המילה אֲלֵיכֶם באות אל"ף, ומי שכותב אותה באות עי"ן משבש את הכתוב [מנחת שי].